הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
הריסה, ספרה האישי ונוגע ללב של אנה אנקוויסט
תפילה לשובם בשלום של החטופים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
הריסה – אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט היא אחת הסופרות המועדפות עלי, זו שאקרא כל יצירה שכתבה טובה או טובה יותר. לעולם לא אפסיד דבר מה משלה.
הספר “הריסה” הוא אחד הספרים האישיים שלה, ספר שבו היא כותבת על חוויות ורגשות אישיים בעוצמה רבה, על המוסיקה ועל הורות ועל אובדן. את כל זה היא מתארת דרך עיני הגיבורה באופן פסיכולוגי מדויק ורגיש.
אנה אנקוויסט היתה מוסיקאית ולמדה פסיכואנליזה. היא שכלה את בתה שנהרגה בתאונת דרכים כאשר רכבה על אופנייה באמסטרדם.
בין אנה אנקוויסט לאליס גיבורת הרומן קיימים קווי דמיון.
אליס מלחינה מוכשרת העובדת כמרצה בקונסרבטוריון העירוני, מלחינה בחשאי זמרירים לפרסומות רדיו וטלוויזיה ,מצפה שנים לקבל הזמנה מהתזמורת המלכותית. אנה נשואה למארק, שניהם נמצאים בהליך טיפול פוריות.
ציור קיר ענק בגובה 20 מטר של קו וסטריק המתאר ילדה קופצת על חבל וגבה אל הקהל, שצויר על מטה המשטרה ברוטרדם נהרס. אליס צופה מאובנת ודרוכה בתהליך ההריסה במחשב שלה ומעניקה לו חיים באמצעות המוסיקה שלה. כדור ההריסה שפוגע שוב ושוב ביצירה מקביל למטרונום.
הפעולה הברוטלית של הריסת הקיר מציף אותה ברגשות.
המפגש של אנה עם הרס ציור הקיר מוביל אותה למחשבות ותהיות עליה, על חייה ובעיקר על ניסיונות הבאת ילד לעולם. היא מרגישה שהיא חייבת ללדת, בלי ילד אין לה ערך.
מארק בעלה עייף ומותש מהניסיונות מטיח בה מדוע חשובה לה הלידה. הרי הם חיים חיים טובים, היצירות שלה מוצלחות ויישארו אחריה. היא מתלבטת מנסה להרגיע את עצמה שלמלחינים דגולים לא היו ילדים, שופן, ראוול, ברהמס, שוברט, היידן, לאורך העלילה היא מתדיינת עם הידן המלחין האהוב והנערץ עליה.
כמו הילדה שקופצת בחבל כך אליס נעה בין עבר להווה, היא נזכרת בילדותה, ברצון ללמוד מוסיקה ומשם להמשיך בהלחנה, למרות ש”בנות כמעט ולא מלחינות” אומר לה המלחין המרצה הנערץ עליה, פן דאק, והיא למרות זאת מלחינה ומצליחה.היא נזכרת באהובה המבוגר בתקופת לימודיה.
מחשבות על לידה, ילדים ומשפחה מציפים אותה ומעוררים בה זיכרונות ממשפחתה שלה, הבית שגדלה בו לא היה חם ועוטף, הוריה לא העניקו לה ביטחון, אליס הרגישה לא רצויה אצל אמה. בכיתת ההלחנה שתקה למרות שהמורה ביקש שתביע דיעה, היא שתקה כי אמה תמיד אמרה לה “הדעה שלך לא מענינית אותי. תשמרי אותה לעצמך.” משפט שיהדהד בתוכה שנים גרם לה לתחושה שעליה להיבלע, לא להראות נוכחות, רק כשהלחינה היא הרגישה את עצמה נוכחת בתוך היצירה ושהיא בעלת ערך.
תוך כדי דיווש על אופניה היא חושבת על הילדה הקופצת בחבל, מרגישה שאינה יכולה להפקיר אותה, אם תוותר על הטיפולים היא תפקיר אותה, תהרוג אותה, ואז תהיה היא זו שמטיחה את כדור ההריסה בגבה, והיא לא תדע לעולם איך נראים פני בתה, היא חייבת להציל אותה, לראות את פניה. אליס רואה בילדת הציור את בתה שלה.
עכשיו כשהיא מלחינה את ה”יצירה” שלה היא נותנת חיים לאותה ילדה שקופצת על החבל.
זהו ספר אישי וכואב, לדעתי זהו הספר החושפני ביותר של אנה אנקוויסט. אנה אנקוויסט כמו אליס גם היא מסתתרת מאחורי שם עט, אנה אנקוויסט למדה פסנתר באקדמיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה. אנה איבדה את ביתה בת ה-27 בתאונת אופניים באמסטרדם.
אנה אנקוויסט מצליחה לסחוף את הקורא בלבטים שלה ובקונפליקט, האם להמשיך בטיפולים או להפסיק. האם האומנות ממלאת מקום של ילד, האם היא מהווה המשך לאמן. בכתיבה מיוחדת ורגישה אנה אנקוויסט נותנת לגיבורה שלה את קולה ואת מחשבותיה. הכתיבה של אנה אנקוויסט כנה, הקורא גם הוא כואב ומתלבט יחד עם הגיבורה.
הספר הציף אותי ברגשות כאב ורצון לחבק את אליס. זהו ספר שמפגיש ארספואטיקה עם לידת ילד והקמת משפחה. אליס הגיבורה רואה קווים משותפים בין הלחנת יצירה לבין לידה.
הספר כולו כתוב במוסיקה פנימית ואפילו יש תחושה של רכיבה על אופניים.
ספר חכם מלא ברגשות ושאלות על משפחה, יצירה,
הסיום נפלא והמפתיע מלא בתעצומות ומרגש, כאילו כל האותיות הפכו לתווי נגינה וקפיצה בחבל של הילדה מציור הקיר.
הריסה, אנה אנקוויסט
מהולנדית: רן הכהן
הוצאה :הספריה החדשה, 2024
על העטיפה: ילדה קופצת בחבל מאת קו וסטריק, רוטרדם