תפילת תקוה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.

זרים מעבר לדלת –  אילן עמית- פרוינד

הסקרנות היא זו שהובילה אותי לקרוא בעיון את הספר. למה?

ספרות המקור לאחרונה נכתבת בעיקר על דמויות נשיות. גיבורות העלילה בעיקרן הן נשים. שמחתי לפגוש באליהו, שם מוזר וחריג בנוף התל אביבי. אליהו מוצג כדמות של לוזר, איש שליבי נכמר עליו ונראה לי כדמות עלובה. ממש אנטי גיבור. אליהו נפרד מאשתו, נכון יותר אשתו נפרדה ממנו, גרשה אותו מהבית, כיוון שהוא פדה את חסכונותיהם המשותפים, מיליון שקל ללא ידיעתה  לטובת מיזם שהיה בעל פוטנציאל, אבל נחטף ממש מתחת לאפו.

בתו מתנכלת לו ואינה מוכנה לפגוש אותו. הוא גר בדירה עלובה בקומת מרתף. לאחר שהמיזם נכשל מצא עבודה כמורה, השכר זעום, כלי הרכב שלו הוא אופניים ישנים ואפילו לא אופניים חשמליים.

פעם  כל העולם התקשר אליו, הוא פיקח על מאה עובדים וארבעה מנהלי עבודה הסמנכ”ל והמנכ”ל היו משלבים אותו בפגישות והיום כלום, אפילו עובדת זרה מתעלמת ממנו שלא לדבר על בתו.

מרגיש שבא לו למות להיות גופה שהכישלון מתנוסס לה על הפרצוף.

סיקרן אותי לדעת מה יעשה איתו הסופר, וכיצד יוביל אותו לאורך העלילה. אליהו עובר תהפוכות רבות לאורך העלילה. למרות מצבו העלוב הוא מקבל הודעה מעו”ד של אביו שמכיר אותו מקטנות, על כך שאביו הוריש לו דירה קטנה, עלובה באיזור התחנה המרכזית. אליהו חסר הבית תרתי משמע מקוה שהדירה שירש מאביו תושיע אותו מהמצוקה הכלכלית. הדירה הופכת עבורו לאוצר ומטמון, אבל מתברר שהיא רק מוסיפה לו עוד תלאות.

כמו בספרה של אורלי קסטל בלום  “ביוטופ” גם כאן הבית הוא הגיבור והדמות.

הדירה על כל משמעותה. אליהו גורש מביתו ומוצא עצמו ללא קורת גג, ללא אשה וקירות שמגנים עליו, ללא עוגן ומקום מבטחים שאליו יכול לחזור. מתברר שאת הדירה העלובה חומדים עוד אנשים, ובכלל יש ביקורת בספר על הדיור במדינה. אין כאן פחד על סמליות הדירה והבית, אלא פחד להגיע למצב שבו לא יהיה בית ולא יהיה לאזרח מקום לגור מסיבות רבות. גם אליהו מוצא עצמו באותו הפחד, פחד שיגורש מדירתו העלובה.

בדירה העלובה, זו שירש מתגורר זקן ערירי עם המטפלת שלו, אל הדירה פולשים זרים ועושים בה כרצונם. הצ’קים של הדייר חוזרים ואליהו אינו יכול לפדות את שכר הדירה הזעום. נתקע עם דירה מוזנחת, זקן שמסרב למות, שכר דירה של אלף שקלים בחודש בלי שטר ערבות, בלי כסף בנאמנות שיגן עליו.

אליהו שנראה לי בתחילה עלוב חדל אישים, מורה שאינו מוכשר להוראה מתחיל לפרום עצמו מחוטי הפקעת שנכפו עליו. הוא מרגיש שלצד היאוש עולה בו כוח, מהוסס בתחילה אבל הולך ומתעצם. “אם אין אני לי מי לי” הוא משנן לעצמו.

 נדמה שיש לו קרן אור שבעזרתה יחלץ ממצבו ומעצמו הוא הופך להיות אסרטיבי מול בתו ואינו נכנע לחוסר רצונה לפגוש אותו, הוא מנסה ליצור קשר עם אחת המורות בבית הספר ואפילו מתחיל לעניין את תלמידיו ולגרום להם להבין בפיסיקה. אבל העלילה רבת התהפוכות מעבירה אותו תלאות, לרגע נדמה לו שמצבו משתפר ומיד הוא מתהפך.

אילן עמית פרוינד טווה עלילה מפותלת, רבת שינויים שיש בה אירוניה ובעיקר ביקורת על החברה ועל מצב המדינה ויוקר המחייה. מי שפולש לדירה הוא אדם בשם ישראל ושותפה צעירה הנקראת בת אל. יש בשימוש השמות האלו אירוניה.

הספר הוא על בדידות, אליהו למרות שהיה נשוי והוא אב הוא בודד, הזקן  התיתם במלחמה ושרד לבדו. המטפלת בודדה, אין לה משפחה, הנערה בת אל חיה לבדה גם בתו של אליהו היא בודדה.

בתו מתרחקת ממנו, אינה מוצאת את מקומה.

מלבד הבדידות יש בספר ניכור וזרות, אנשים שחיים באותו הבית אינם יודעים אחד על השני, אליהו לא מגלה לאשתו על כספי ההשקעה, בתו אינה מספרת להוריה על עצמה וכיצד היא יכולה לשכור דירה.

אהבתי את מחשבותיו שהן כמו טיול לילי עובר ממחשבה למחשבה ומגלה לנו על עצמו והוא מגלה את עצמו.

הזרימה של מה שחולף לו בראש היתה טבעית לקורא.

לטעמי לספר חולשה והיא ריבוי הדמויות וחוסר פיתוח נפשן. הסופר מפגיש את הקורא עם דמויות כשבסיומם הקריאה הן נותרות ללא מענה. לא ברורה מערכת היחסים עם הבת בסיום, עם גרושתו, ואפילו עם הפולשים לדירה. לי אישית זה היה טעם לפגם. עם זאת הספר קריא, מיוחד, מעורר מחשבה.

זרים מעבר לדלת, אילן עמית- פרוינד

הוצאת: עם עובד 2024