תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.

משפחה – נטליה גינצבורג

אחרי קריאה ברצף של כמה ספרים לא מאתגרים, החלטתי לחזור לקריאה מאתגרת. מניסיוני ידעתי שנטליה גינצבורג תעשה את העבודה ותחזיר אותי למסלול הקריאה הרגיל שלי.

למה?

 נטליה גינצבורג יודעת לכתוב, יודעת לתאר את הדמויות בעולמן שלהם, והתחושה היא שהיא מעריכה את הקורא וסומכת עליו.

אני אוהבת את הכתיבה של גינצבורג, בשפה  יומיומית ובתיאורים אינפורמטיביים היא מצליחה להכניס את הקורא אל ביתו ונפשו של הגיבור, דרך הפעולות והמחשבות הפשוטות של הדמויות הקורא לומד עליה ומבין אותה. המשפטים העניינים והמשעממים לכאורה, מצטרפים אחד לשני ויוצרים רצף פסיכולוגי מדהים. דווקא הפרוט של האירועים, החפצים, הפרטים הקטנים יוצר תחושה של עושר נפשי ועושר ספרותי. הפירוט והכתיבה הבנאלית, לכאורה, הם כמו יצירה מוסיקלית שכל תו מצטרף לזה שבא אחריו, ולאט לאט נוגע בנפשו של הקורא  עד לסיום.

הדיוק בפרטים, התיאורים היומיומיים והבנאלים הם שיוצרים עושר.

הספר “משפחה” מאגד בתוכו שתי נובלת, שפורסמו בעבר ועכשיו נערכו מחדש. (עריכה שמיטיבה עם הנובלות)

לשתי הנובלות יש מאפיינים מקשרים ומאחדים. שתיהן מתארות חיים של אנשים בודדים המחפשים קשר.

הנובלה הראשונה נקראת “משפחה”. כותרת שהיא אירונית, אך בעלת משמעות. בקריאת  הכותרת הקורא מבין שהוא יקרא על משפחה. וכך לכאורה מתחילה הנובלה.

“גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ. היו איתם נערה בת ארבע־עשרה ושני ילדים בני שבע. הגבר היה גבוה, יפה, בעל שיער שחור ומתולתל, פנים גדולות ושחומות ופה גדול ורציני. היו לו משקפיים שחורים וחליפה תכולה מקומטת מאוד. האשה היתה נמוכה, לא יפה, עם פנים קטנות בצבע זית, שׂערה השחור היה קלוע מעל לראשה, אפה היה ארוך ודק, והיו לה עיניים ירוקות וגבות עבותות, כתפיים שמוטות ומותניים רחבים. היא לבשה חצאית ג’ינס וטי־שירט תכולה דהויה מאוד.”

פיסקה שנפרמת בהמשך, הגבר והאשה אינם בעל ואשה, הילדה שלה הילד שלו וילד נוסף הוא חבר. קרמינה ואיוואנה היו זוג בעבר. נולדה להם ילדה שמתה. הם נפרדו היא ילדה את אנג’ליקה לבחור יהודי והוא התחתן עם נינטה נולד להם דודו.

גם כאן שוברת נטליה גינצבורג את הכותרת, הקורא ממשיך לדמיין ולחשוב, אולי היום הם זוג נאהבים, גם מחשבה זו מתנפצת.

קרמינֶה דונאטי, ארכיטקט בן ארבעים נשוי ואב לילד. איוואנה ריביירה, בת שלושים ושבע,  מתרגמת ואם לילדה.שניהם היו זוג, חיו יחד ונולדה להם בת שנפטרה בגיל שנה וחצי, הם נפרדו, אך נשארו בקשר הדוק. אל הזוג מתחברים חבר של איוואנה, הומסקסואל, שכנה, אשתו של קרמינה שהופכת להיות חברתה של איוואנה. כולם יחד מהווים מעין תא משפחתי קטן ותומך.

הקשר בין איוואנה וקרמינה מתואר כקשר הדוק והוא קשר חברי ולא אינטימי. הוא מבין שאיוואנה  ואנג’ליקה  הן החברות הנאמנות היחידות שיש לו בעולם. מחברים בינהם זיכרונות רבים.

״מהרהר בכך שאיוואנה עם כל מה שסובב אותה, היא החלק הכי מוצלח בחיים שלו, המחוז היחיד שממנו הוא שואב דבר מה שעושה אותו נבון יותר מוזר יותר חזק יותר.” ואכן הקשר הנפשי ביניהם כל כך הדוק עד שאנג’לקה  בשיחה קטנה כדרך אגב אומרת “כשהייתם יחד רבתם ועכשיו לא, אולי הייתם צריכים להישאר ובסוף הייתם מפסיקים לריב ומתרגלים לפטפט בשלווה.” על השאלה למה נפרדו עונה״ אני לא יודעת עבר כל כך הרבה זמן.״

הנובלה “בורגנות” מתארת בנין אחד שבו גרים בני משפחה אחת.

אילאריה, אלמנה, אם לבת נשואה, מקבלת  משכנתה, דבוטו,  במתנה חתול, “חתול משרה תחושה של יציבות, שקט ושלווה,” כך אמרה לה. אבל החתול הזה דווקא גרם לאי שקט ודאגה, הוא היה חתול עצבני, שניתר וזינק לכל פינה והסתתר מתחת לארונות. החתול מת בתאונה לאחר שבועיים. אילאריה לוקחת חתול אחר ,פליצ׳ה. תוהה שכל מה שקושר בין בני אדם לבעלי החיים ובין בעלי החיים לבני אדם הוא מוזר עצוב מסתורי ועלוב.

וכך החתולים ובעלי החיים מתערבבים בחיי הדמויות. אנשי המשפחה שגרים יחד. אילאריה אלמנה ותיקה הגרה בדירה סמוכה לבתה, אורורה, וחתנה, אלדו, מעליה גר פייטרו  גיסה הרווק, שמפרנס את כולם. הדיירים יודעים הכל על כולם, עולים ויורדים במדרגות, נכנסים ויוצאים בין הדירות ומקיימים חיי יומיום מורכבים. הקורא יודע עליהם הכל, על אהבותיהם, קנאותיהם, אכזבות שלהם ואפילו מי שאינו יודעת לבשל או לגהץ.

יופיה של הנובלה הוא מערכות היחסים בין הדמויות שנפרשות בבניין המשותף והחתולים שמהווים מטונימיה לדמויות האנושיות. גם החתולים עוזיים, נוטשים, מתים, מתאהבים. דרך אהבה ודאגה לחתולים לומד הקורא לדעת על אופיון של הדמויות, על רצונן בקרבה אנושית על מנת להפיג את הבדידות. על העצב והכאב שבנטישה, עזיבת בעל את אשתו או מוות.

ממליצה בחום, כי נטליה גינצבורג היא נטליה גינצבורג ואינה מאכזבת.

משפחה, נטליה גינצבורג

מאיטלקית: מירון רפפורט

עריכה מאיטלקית: מנחם פרי

הוצאת: הספריה החדשה, 2024