תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

החלמה לפצועים וחיבוק למשפחות השכולות.

הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן

 

מזמן לא קראתי ספר שנחשב בעיני כספר מופת. “הפנימייה” הוא ספר מופת משובח. סיפור מסע והתבגרות.

לקרוא על מלחמה בימים אלו נראה לי, או נקרא לי הזוי, ובכל זאת קראתי עד תום וגמעתי כל אות מהספר המשובח והמופתי. לקרוא את הביוגרפיה של הסופר המיוחד הזה הפעימה אותי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא משורר, סופר, מסאי ומוסיקאי, זמר רוק כבד, יליד אוקריאנה. בנוסף לתארים מרשימים אלו  למרות גילו (50) הצטרף לצבא  ומאז פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית ב-2022, הוא מארגן ותומך בהובלת תרופות, מזון, מוצרי היגיינה עבור אוכלוסיה אזרחית ומכוניות לבתי חולים בלחימה בחרקוב.

זה אינו רומן מלחמה, זה אינו רומן אפוקליפטי, זה אינו רומן אידאולוגי. אז מהו? זה רומן חניכה ומסע התבגרות בתוך אירועים יוצאי דופן שאירעו בשנת 2014 על אדמת מזרח אירופה, פלישת רוסיה לחצי האי קרים וכיבושו.

 פאשה אדם ישר, תמים, עסוק רק בעינינו. הוא מורה לשפה מתה, השפה האוקראינית. ההוראה חשובה לו, וגם בה אינו מוכשר ביותר.

פתיחת הספר היא אחת הפתיחות המיוחדות שקראתי. שיחה מצומצמת ומדויקת הגורמת לסקרנות.

“סע, קח אותו משם,” אביו צועק.

“זה הבן שלה,” פּאשָׁה עונה לו, “שתיקח אותו בעצמה.”

“הוא האחיין שלך,” אביו מזכיר לו.

“אז מה?”

“הוא הנכד שלי.”

פאשה יוצא להביא את אחיינו, נכדו של אביו. לפאשה לא זכורים חוויות נעימות עם האחיין, בנה של אחותו התאומה. הוא מרגיש שהאחיין אינו אוהב אותו, ובכל זאת יוצא בהוראת אביו להחזירו מהפנימייה הביתה. הבית הוא מקום המבטחים בעיני הסב, מקום שבו יוכל להגן עליו מפני החיילים הרוסים שפלשו לעיר וסגרו את הרחובות. פאשה מתחיל במסע כפול, יציאה וחזרה הביתה וכמו אודיסאוס הוא יעבור תלאות.

העיר נטושה, יש בה רק חיילים, כשהחיילים מבקשים מסמכים הוא מגלה ששכח אותם בביתו. במפגשים עם החיילים הרוסים  שנמצאים בעיר הוא מגלה את השנאה שלהם כלפי האוקראינים.  ״אתם  תמיד בחופשה, התרבות שלכם גרועה…״

העיר נטושה הדרכים שהיו נורמליות הופכות לסבך קוצים. פאשה פוחד, פוחד לעצום עיניים ולגלות עולם אחר לאחר שיפקח אותן.

תאור הציפורים כמטונימיה לבני העיר.״ פתאום מבחין בהם במאות גושישים חמימם של ציפורים מכווצות כמו אגרופים, במאות מקורי ציפורים המכוונים אליו מלמעלה, במאות עיניים שקפאו מפחד תמידי, היונים נצמדות זו לזו יושבות צפופות פוחדות״

אותם יונים ילוו אותו במחשבה בעיקר, בכל פעם ייזכר בהם, ירגיש את נשימתם מעליו, את משק הכנפיים למרות שהן לא איתו.

המסע החיצוני והפנימי שפאשה עובר הוא מרתק. פאשה האיש האדיש, שאפילו לימוד תלמידיו אינו מעניין אותו, אפילו אהובתו, מרינה, אינה רוצה להינשא לו  ושניהם חיים יחד, כל אחד לעצמו, הוא לא רצה לסלק אותה, כי הוא הרי הזמין אותה לביתו. וכך שניהם חיים יחד, ישנים באותו המיטה כשמרינה בזה לו. דרכה אנחנו לומדים עליו, רואים את מה שהיא רואה או אינה רואה בו. היא ראתה אותו, את גופו, את היחס שלו לאביו, איך הוא לא  מסכים איתו בדברים פשוטים, מפחד מאחותו,  מסתתר מאחיינו.

הדרך לפנימייה ביום רגיל היתה אורכת כמה שעות, אבל כעת המסע לוקח לו שלושה ימים של מסע מסוכן. שלושה ימים שבהם הוא יעבור שינוי, שלושה ימים שבהם הוא יגלה את עצמו ויראה אותו דרך עיניהם של האחרים. פאשה האדיש, זה שאינו עושה כלום למען אחרים, ואפילו למען עצמו, מגלה שהוא הופך להיות המנהיג,.כשהוא בורח מההפגזות ומתחבא הוא מוצא עצמו מוקף בתושבי העיר שבורחים ובעל כורחו הוא נעשה ראש הקבוצה שמוביל אותם במסעם. למרות החושך הוא מזהה את המקומות.

המסע שלו הוא מסע אל העבר, ברגעים רבים הוא נזכר בביתו, בתלמידיו שלא יכול היה להועיל להם.  תחושת הבדידות, הפחד מההווה והתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליו אינה מאחרת לבוא. פאשה שלא אהב לצאת מגבולותיו, גם כשלמד הוראה הרגיש שהיציאה מביתו היא קטסטרופה עבורו, כי העולם מסוכן, עכשיו כשהוא נמצא בקטסטרופה האמיתית הוא מקבל אומץ ואחריות על קבוצת האנשים. את כוחותיו הוא שואב מהרצון להגיע לאחיינו ולהחזירו הביתה.

פאשה הוא אינו גיבור, הוא האנטי גיבור המודרני, זה שנכפו עליו אירועים שמובילים אותו למצוא בעצמו את הכוחות הפנימיים שלו.

אני קוראת הרבה, אבל לא בכל יום קוראת ספר מופת. “הפנימייה” למרות הנושא הוא ספר מופת מעולה ומשובח. ספר אנושי, אמיתי, בעל תיאורים מוחשיים נוגעים ללב.

בכתיבה מהפנטת מצליח סֶרהִיי ז’אדאן להעביר את תיאורי המחשבות של הגיבור, את העוינות והמתח בין שני העמים, את הפחד של האוקראיניים מפני הרוסים ובעיקר את יופיו של הטבע שגם הוא נקלע למלחמה ועובר שינוי. סֶרהִיי ז’אדאן הוא  משורר מה שניכר בכתיבת תיאורי הטבע הפיוטיים שלו. תיאורים ציוריים ורגישים העומדים בניגוד לעיר הכבושה שבה החיילים שולטים והאזרחים מפוחדים ומחפשים מקום להסתתר.

הנוף העירוני מתערבב עם הטבע ״מאחורי הגדר מתחילה הערבה, השלג אפילו הכחיל מלחות.״

״השלג, צהוב כהה כאילו הרקיב, כאילו מת לפני ימים אחדים ועכשיו מעלה צחנה״

״ירח שט בשמים אל עבר הלילה, ומשאיר אחריו חלל ריק״

תיאורי הטבע המצוירים והנדירים האלו הם נותני התקוה. כמו שפאשה אומר ” את המחסומים יורידו, וכללי הדקדוק ישארו.” המלחמה תסתיים, אבל יופי הטבע והיקום יישאר. ורק בשביל זה צריך לשרוד.

אחרי כל התלאות שעבר והחוויות שחווה והמראות שראה, האם יגיע חזרה לביתו? למקום הבטוח והמוכר שמגן עליו?

העמודים האחרונים נמסרים על ידי האחיין בגוף ראשון, מאוד מרגש, אפילו דמעתי.

קראתי בדפיקות לב ופחד עד למילה האחרונה.

ההשוואה לימנו שלנו היא בלתי נמנעת, הספר מאיר את היכולות הפנימיות של כל אחד בימים קשים ובעיקר בימי מלחמה. יש בו משהו שנותן כוח להתגבר ולקבל כוחות על מנת לשרוד.

ספר מצוין הכתוב מושבח ומתאר את הכאב האוניברסלי שבמלחמה.

אל תוותרו על אחד הספרים המעולים. לא תצטערו.

הפנימייה, סֶרהִיי ז’אדאן

תרגמה לעברית מהנוסח הרוסי: דינה מרקון

תרגום הנוסח הרוסי, ילנה מרינצ’בה

הוצאת: ספרית הפועלים, 2024

סֶרהִיי ז’אדאן ולהקתו בהופעה.