הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ספר הריצות – ספרו המפעים של יפתח אלוני ואיורייה המרגשים של תמי בצלאלי
תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
ספר הריצות – יפתח אלוני
איורים תמי בצלאלי
את הספר רכשתי כמו ילד בן ארבע, בזכות הציורים, ולא בזכות הנושא. כי מה לי ולריצות למרחקים? אני בקושי מסוגלת לרוץ מאה מטרים, לעומת זאת אני רצה ממקום למקום במובן המטאפורי.
אני מעריצה את ציוריה של תמי בצלאלי אהובתי, ולא פעם אני מייחלת להיות קו בציוריה. את הכתיבה המיוחדת של יפתח אלוני אני מכירה מספרו “לאיבוד” ומאירוח בסלון הספרותי שלי במועדון, על ספרה של תמי “הו מאמה”, כך שאני משוחדת לגבי הספר, אבל לאחר שסיימתי לקרוא אני גם אובייקטיבית. באחריות.
כנראה שיש משהו בריצה שרבים כותבים עליה uעל מה שהם חושבים במהלך הריצה. אולי משהו קורה בזמן שהרגלים נעות ושולחות אנרגיה אל המוח, כך שהמחשבות אינן מרפות בזמן הריצה.
“אם לא ארוץ אלך לאיבוד” אומר יפתח אלוני.
ספר הריצות הוא ספר שהריצה היא העטיפה החיצונית של הנושא.
יפתח אלוני מניח לפני הקורא את מחשבותיו כמו היו ספר פתוח. הספר הוא סוג של ממואר, סוג של הגיגים ומחשבות ואפילו פילוסופי.
הריצה עבורו היא חופש, מעוף, שיחרור, כאבי הגוף בשבילו אינם סבל, להפך הם מעידים עבורו על תנועה והצלחה.
הריצה הראשונה שלו היתה בריחה בלילות מבית הילדים בקיבוץ “גבולות” אל בית ההורים. המחשבות הראשונות שלו על ריצה היו שהוא רץ כדי לשוב הביתה, אבל היום הריצה היא העולם, והמחשבות מוצאות בגוף בית. רץ בבוקר, רץ בחושך לפני הזריחה. כילד החושך הפחיד אותו בבית הילדים, אויב ללא פנים, פחד שמשל בו גם בבגרותו הריצה בחושך גורמת לו להיעלם.
זה סוג של ממואר, דרכו אנחנו לומדים על בית הוריו על אביו על כך שהוא עדיין מכוון את תנועותיו, אלוני מתאר את אביו שאהב אותו, אבל לא את הריצות שלו, לא רק הצד פיסי אלא מטאפורי, נסיעות לחו”ל. אלוני מתאר איך הוא היה רץ ונעלם בשדות ואביו מחפש אחריו בטרקטור. מרדף משעשע שהזכיר לי בעלי חיים שנעלמים ובעליהם מחפש אחריהם.
המורה אליהו העניק לו, סטופר משומש, זה היה שעון הריצה הראשון. הוא מברך אותו על כך שכן השעון הזה הבדיל את הזמן הפרטי שלו מזמן הבעלות של הקיבוץ. הריצה היתה פרטית שלו ולא שייכת לקיבוץ.
אלוני רץ בכל מצב ,בכל מקום, ובכל מזג אויר. בכל עיר שהוא מגיע אליה רגליו מוצאות אותו רץ בה. במונטנגרו הוא רץ בתוך ערפל, אנשי המקום מאמינים שבערפל יש ישות מפלצתית שלוכדת אנשים.
״הריצה תובעת התמסרות״
בריצה הוא פוגש את יופי הטבע, ציוץ ציפורים, אבל לא רק ,יש נפילות בעיקר פיסיות ונפילות הגוף שאינן נותנות לנפשו ליפול. הוא מסיים מסלול למרות הגוף הכואב.
״לעיתים ריצה היא נחמה מוזרה, מסתורית״
למרות שאיני רצה כל כך התענגתי לרוץ עם יפתח ותמי בתוך הספר והמחשבות של שניהם. הציורים של תמי מדברים את המחשבות ללא מילים, בעזרת הקווים היא מצליחה לתרגם את מה שיפתח חושב. שניהם רצים בתוך המחשבות וסוחפים את הקורא יחד איתם.
אני אוהבת את הכתיבה של יפתח, את צירופי המילים של שמציירים משפטים, את הבנת העולם החיצוני ותרגומו לעולמו הפנימי ולהיפך.
הוא מביט על העולם ומכניס אותו אליו ומוציא את עולמו הפנימי ומוצא אותו בעולם החיצוני.
“למה אתה רץ? כי אני אוהב לרוץ.” ככה בפשטות.
מה שאהבתי בספר הוא שאין צורך לקרוא את המחשבות לפי סדר העמודים. כיוון שאין עלילה, אלא רק גיבור שרץ בין הדפים והשורות, כך גם הקורא יכול לבחור את סדר הקריאה, כמו הרץ שבוחר כיווני ריצה ומרחקים.
באחת הפעמים שנטלתי את הספר בחרתי לרוץ רק בין הציורים של תמי בצלאלי. עברתי מציור לציור וגמעתי מרחקי מחשבה בין הקווים המופלאים שלה. הציורים הגאוניים המונוכרומטיים של תמי מעוררים רגשות רבים. לפעמים ניתן למצוא קשר בין הציור לטקסט ולעמים לא קל, אבל מחשבה נוספת מגלה את ההבנה של הציור והטקסט ולהפך.
קטע הסיום בין יפתח אלוני לנכדו מרגש וחכם.
ממליצה בחום, בזכות התובנות והציורים
יפתח אלוני, סופר, משורר, אדריכל, מייסד ועורך ראשי של “פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת”. מייסד ועורך של הוצאת אפיק.
תמי בצלאלי, ציירת וסופרת.
מוזמנים לקרוא על מפגש תמי בצלאלי ויפתח אלוני
ספר הריצות, יפתח אלוני
איורים:תמי בצלאלי
עורך: יחיאל צבן
הוצאת: אפיק, 2024