הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
יקירי המנוול, ספרה הנוקב של דפנט
מייחלת לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים וחיבו תנחומים למשפחות השכולות.
יקירי המנוול – דפנט
אני אוהבת את הכתיבה של דפנט. כתיבה בועטת נוקבת ישירה ואינה מתייפייפת.
ב”יקירי המנוול” כמו בספרה “סיפורו של ורנון סובוטקס” היא משיכה לומר את כל מה שהיא חושבת, על גברים, נשים, כסף, מעמד, חברה ויש לה הרבה מה לומר.
זהו רומן התכתבות, מכתבים במייל ופרסומים בבלוג אינטרנטי.
אוסקר, סופר מפורסם, מעלה באינסטגרם פוסט פוגעני שבו מביע את דעתו על רבקה, שחקנית מפורסמת כבת חמישים. “האשה הנערצת הזו שהעניקה לנערים רבים את העונג הקסום של הפיתוח הנשי, היום היא צפרדע קמוטה.”
רבקה אינה נשארת חייבת ועונה לו. אוסקר מוחק את הפוסט, היא מצידה כותבת לו “שתמות.”
החלפת המכתבים נעשית בתקופת המי טו, זוכרים? זה נראה כל כך מזמן, רחוק.
מכאן מתחילה החלפת מכתבים ביניהם, שתימשך כשנתיים מבלי שהם ייפגשו. אנחנו לומדים על כל אחד מהם. היא היתה חברה של אחותו, הוא היה האח הקטן והמציק שהיה מאוהב בה. רבקה מתארת את נקודת המבט הנשית שממנה צמחה,” אמרו לי שהדבר הכי יפה הוא למות למען האהבה. אין גורל טראגי מזה לאשה.”
אוסקר מגלה לה על חולשותיו, על היותו מכור לסמים, אלכוהול, רבקה מעודדת אותו, מדובבת אותו להיפתח ואוסקר, שחשב את עצמו כחצי אל מגלה בפניה את חולשותיו.
בזמן החלפת המיילים ביניהם מעלה זואה, בעלת בלוג מפורסם על מהות הפמיניזם, בלוג עם עוקבים רבים פוסט נגד אוסקר. בפוסט היא מאשימה אותו בניצול מיני. היא היתה יחצנית בהוצאת הספרים שבה הוצאו ספריו של אוסקר. הוא הטריד אותה עד כדי סיוט. חייה הפכו לסבל והיא מרגישה שהוא הרס את חייה. ועל כך כותבת לו רבקה באחד המיילים “תחשוב לבד…למשל על זה שניצלת את עמדת הכוח הבלתי מעורערת שלך כסופר אופנתי כדי להתעלל בעובדת…תגיע למסקנה שנשים אמורות לקום בבוקר וללכת לעבודה בלי לרעוד מםחד שמא.”
אוסקר מספר לרבקה את הצד שלו, ברור לנו שהוא מצטדק, שלא כך היה ומה הוא עשה בסך הכל? מאז שאנשים מעלים סרטונים לרשת, הוא מקפיד ולא אומר דברים פוגעניים, שלא לדבר על נגיעות.
במהלך ההתכתבויות עם רבקה אוסקר עובר שינוי. המכתבים הם מעין מסע אישי שלו, הבנה מה הוא עולל לעולם ולנשים סביבו כולל אשתו לשעבר ובתו.
רבקה משמשת מעין חונך לאוסקר, היא מובילה אותו להבנות. היא גם בתפקיד השופט. מאוד רציונלית, מפוקחת, רואה את שני הצדדים. היא עושה לו שיקוף נכון כיצד החברה רואה אותו. הוא מקרה סוציאלי עבורם, עושה בושות. רבקה מדברת על הכל, על החברה, על האלימות, על הצבא.
בתחילת הרומן יש דמות נוספת מואנשת והיא האינטרנט והרשת החברתית. בתחילה מוקצנות התכונות השליליות של הרשתות החברתיות. הכוח שיש בהן לפגוע ולהרוס. היכולת של ההמונים בעזרת הרשתות להוביל לשינוי ומהפכה כמו המי טו. אפשרויות העלאת נושאים לתודעה.
אם בתחילה הוצגו הרשתות כשלילות בהמשך מוצג החיוב שבהן. במהלך ההתכתבות פורצת מחלת הקורונה, היה משעשע לקרוא איך המחלה התפשטה כיצד פחדו ממנה, בייחוד בצרפת שסבלה מאלפי מתים. התיאורים של שדות תעופה סגורים, פריס ריקה ומסכות, היה כל כך חי.
אם קודם האינטרנט והרשת החברתית היו בעלות השפעות שלילות והרות אסון, הרי שבסגר התגלו כמצילות מהבדידות “הסגר מעניק שאר רוח ליוצרי הפלטפורמות”. אפשר לתקשר, להיפגש, אומנם בחלונות.
אבל הטכנולוגיה גם גורמת לתיסכול אצל הדור המבוגר מול הדור הצעיר, המבוגר מרגיש שהדירו אותו.
ההתכתבות ביניהם שהחלה כזריקת בוץ, רפש ואלימות מילולית משנה בהדרגה את אופייה והופכת לחברות והתבגרות, שניהם מתפקחים. לטעמי וזה הפגם של הספר בעיניי, המעבר לחברות אנושית וחומלת היה מהיר מדי, לא שרציתי שימשיכו באלימות, אלא שציפתי מדפנט שתמשוך עוד קצת את ההתרסה, את הבעיטות.
דפנט מעיזה לגעת באופן מוצלח ומשכנע בנושאים רבים בעולמנו ובעיקר במה שמעוללת טכנולוגית המקלדת והרשתות החברתיות.
השפה של דפנט ישירה, חכמה, כנה ומציאותית. היא יודעת על מה היא כותבת והיא מבינה כיצד העולם צריך להראות.
“יקירי המנוול” הוא רומן בעל מספר קולות, כל אחת מהדמוית מדברת בקולה ומעלה את המחשבות האישיות. הדמויות מספרות בכנות על משפחה, זוגיות, מיניות, קיום יחסים, כסף, קפיטליזם, מגדר.
יקירי המנוול, דפנט
מצרפתית: רמה איילון
עורכת הסדרה: ארנית כהן-ברק
הוצאת: מודן 2024