הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, המפונים והחיילים.
חיבוק לפצועים ולמשפחות השכולות.
עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן
לפני שנים, בנעורי, קראתי את הספר “אות השני” מאת נתניאל הות’ורן. ספר שריגש אותי ונשאר על ליבי כמו אות השני של הנושאות אותו. הופתעתי מכך שהסופר, הצליח להעביר ברגישות את ייסוריה של מי שנושאת את אות השני. (חוט שני אדום בצורת A המעידה על כך שהאשה נואפת)
הות’ורן הוא מגדולי הקלסיקונים של הספרות האמריקנית, היה נצר למתיישביה הפוריטנים של ניו אינגלנד, גם הוא נושא סוג של אות קין. דודו, היה אחד מהשופטים במשפט צייד המכשפות בסיילם.
בצעירותי חשבתי, שהסופרים הם מורמים מעם, יושבים בחדרם הסגור אל שולחנם וכותבים ללא הפסקה וללא הפרעה. שמחתי לקרוא את “עשרים הימים” שניפץ לי במעט את דעותי על סופרים הנתונים כל כולם בכתיבתם.
הות’ורן בספרון הקטן מתגלה כאדם אנושי, כאב אוהב, דואג, מוטרד. הספר נקרא “עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן מאת אבא”. זהו למעשה יומן, שכנראה הות’ורן הקדיש לבנו ג’וליאן שהפך להיות סופר בעצמו.
ב- 28.7.1851 נוסעת אשתו של הות’ורן,פיבי, עם אמה ובנותיהם לביקור משפחתי בבוסטון. בבקתה נשארים הות’ורן, ג’וליאן הקטן והארנב בארני. הות’ורן כותב יומן מפורט על הימים שבהם נשאר עם בנו. בתחילה הוא מתלונן על כך שאין לו אפשרות לקרוא, לכתוב, לחשוב, כי בנו תובע ממנו תשומת לב. שיער ראשו של ג’וליאן מסמל עבורו את בנו והתנהלותו מולו, כי בכל בוקר האב מנסה לסדר את שערו ואינו מצליח. בהמשך האב ילמד להבין את בנו ולהינות משאלותיו, מסקרנותו, מחדוות התעניינותו בעולם.
היומן המפורט הוא פנינה נדירה. תאור פעילותו של הות’ורן ויחסו אל בנו ואל הארנב שלו מהווים צוהר להבנתו כסופר הכותב באופן רגיש ואנושי. לכאורה נאמר, מה מעניין במעשיו שלו ובדיוק של מעשיו כמו: הבוקר קמתי, ישנתי טוב למדי. השעה כעת…יצאנו.
יש ויטענו שהאירועים הם משעממים ואת מי מעניין מה עשו האב ובנו אחרי ארוחת הצהרים, או כמה דלועי קיץ אספו. ואכן אין עניין במעשים ובדיוק הפרטים, ובכל זאת הכתיבה נפלאה ומאירה את היומיום החדגוני, או הבנאלי וחסר המשמעות בצבעים רכים ונעימים. לי פתאום נראה שניתן לראות את כל מה שסביבנו בעיניים צבעוניות ומענינות.
אני התפעלתי מיכולת הכתיבה והרגישות של הסופר לתאר את היומיום. איך פעולות פשוטות ובנאליות מצוירות במילים שלו והופכות למעשים נשגבים. איך תיאורי טבע רגילים נהפכים לציור. תאורי הבוקר, השמש הופכים לפנינים תחת עטו.
“מזג האוויר הגשום נמשך גם אחר הצהריים. ממש עכשיו היינו עדים למחזה ציורי מאוד, אולי יעלה בידי לאיירו במילים. מעל העמק שלנו, ממזרח למערב, נמתחה חופת עננים כבדה שכמעט נחה על הגבעות מצד זה ומצד זה. היא לא התמשכה דרומה אל הר מוניומנט, וזה נותר מוצף באור, ובחיקו, במחצית הגובה, ענן ספוג שמש; ומלב הסופה שלנו, מתחת לגג העננים השחור שלנו, הבטנו החוצה אל התפאורה הבהירה הזאת, שם נהנים האנשים ממזג אוויר נהדר. העננים עמדו כה נמוך מעלינו, שהיה זה כאילו היינו באוהל ששוליו המשוכים.”
דרך מעשיהם בימים הללו אנו לומדים להכיר את האב האוהב שלפעמים סבלנותו פוקעת והוא מבקש שלא יטריד אותו ואף חושב שכמה הצלפות הגונות היו עושות לו, לג’וליאן, טוב. ואילו ג’וליאן מתואר כילד סקרן, חקרן, נעים הליכות, בעל דמיון רב, שרוצה להיות ציפור, כדי שיוכל לעוף ולהביא את אמו אליו. ועוד הצעות משונות.
דמות נוספת היא הארנב, ג’וליאן קשור לארנב, הות’ורן מתיחס אליו כאל מישהו אנושי. אומנם הוא מחבב את הארנב ודואג לו, אך יודע שקשה לגדל אותו בבית. במהלך הימים הוא נקשר אל הארנבון.
ג’וליאן עובר מסע חניכות, עולמו מתרחב, הוא מתרחק מביתו לגבולות חדשים, הוא מגיע למקומות שלא היה בהם, מכיר אנשים חדשים, כמו הסופר מלוויל, חבר של אביו, ומוסיף אותם לרשימת האנשים שהוא אוהב.
האב מגלה את אהבתו הרבה לבנו.
“הרשו לי לומר בישירות, לשם שינוי, כי הוא ילד מתוק ומקסים, ראוי לכל האהבה שביכולתי להעניק לו. תודה לאל! יברך אותו האל! יברך האל את פיבי, על שנתנה לי אותו! יברכה האל על כי היא הרעיה והאמא הטובה ביותר בעולם! יברך האל את אונה, שליבי יוצא לראותה! יברך האל את רוזבד הקטנה! יברך האל אותי, למען פיבי ולמענם! לשום גבר אין אישה טובה כל כך; לאיש אין ילדים טובים יותר. ולוואי הייתי ראוי יותר לה ולהם!
ספר קטן גדול בעל קסם מיוחד שמאיר לנו בתשומת לב את הפרטים הקטנים המרכיבים את היומיום שלנו.
מומלץ בחום.
עשרים ימים עם ג’וליאן ובאני הקטן, נתניאל הות’ורן
מאנגלית: יורם נסלבסקי
עורך ומוציא לאור: אוריאל קון
הוצאת: תשע נשמות, 2023