הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
מהתחלה – דויד גרוסמן
מייחלת ומתפללת לשיבת החטופים, החיילים והמפונים לבתיהם בשלום.
תנחומים למשפחות השכולות
ואיחולי החלמה לפצועים.
מזל טוב לדויד גרוסמן ליום הולדתו.
דויד גרוסמן חוגג היום יום הולדת ואני הקוראת האדוקה שלו מרשה לעצמי מעל דפי הבלוג לברך אותו למזל טוב. מאחלת לו בריאות והמשך כתיבה ומודה לו על כל שפע היצירה שהנחיל לנו.
המזל הטוב אינו רק שלו, אלא בעיקר שלנו הקוראים. יש להודות לו על היותו ועל כתיבתו.
לכבוד יום הולדתו החליטה הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הבית שלו, להוציא לאור מחדש שני סיפורים בקובץ שנקרא “מהתחלה.”
שם הספר הזכיר לי משחק בילדותי, שבו היינו עוצרים ואומרים מהתחלה ומתחילים מחדש. לא פעם אני משתעשעת ברעיון מה היה קורה לו הייתי מתחילה מהתחלה. התשובה שלי תמיד היא שהיה קורה אותו הדבר.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו הקובץ נקרא כך, כדי להאיר ולסמן את גרעין הכתיבה שלו, את הניצוצות של הרעיונות והכתיבה, שהפכו לאור גדול ופנס מנחה בכתיבתו. הסיפורים האלו הם שלד יצירתו ורעיונותיו של גרוסמן, מכאן צמחה ההתחלה הספרותית.
בספר שני סיפורים ראשונים שכתב “חמורים” ו “רץ”
את הסיפורים קראתי בצעירותי כבוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטה. אז, בראשית שנות השמונים, גרוסמן פרץ לתודעה שלנו כסופר צעיר ומבטיח. ובמרחק של זמן הוא קיים את הבטחתו והפך לאחד הסופרים המשפיעים והיצירתיים בנוף ספרותינו.
הסיפור הראשון בספר הוא “חמורים” הראשון שכתב גרוסמן.
גיבור הסיפור, אמריקאי, אשר ערק מהצבא, כי ברח וסרב להמשיך להשתתף במלחמת וויטנאם. נעמי אהובתו קוראת לו אגואיסט על כך ששש שנים הם יחד ולא הציע פעם אחת לחזור לאמריקה. אם יחזור לאמריקה עליו יהיה לעמוד למשפט צבאי על עריקות ולהיות בכלא. מאז הוא באירופה. בתחילת הסיפור לפני שמגיע לעיירה הוא סופר את מעט הכסף שנותר לו, כדי לקנות כמות לחם בלתי ההגיונית 12 ככרות, גם היעד שלו אינו ברור, מה שיוצר מתח שהולך וגואה. כל העלילה מתפתחת ומתכווננת לקראת מחשבות הגיבור בסיום. כל בקבוק שהוא פותח ולוגם לשכרה הוא, כדי להשכיח פרטים. והם עולים אחד אחד ו מכים בנפשו של הגיבור ובקורא אף הוא.
הוא משתכר ושורף בקוניאק את מחשבותיו על המלחמה וחושב על הסבל של נעמי. מה שמחזיק אותו הוא החמורים שאותם עתיד לשוב ולפגוש למחרת היום.
“ריח הלחם הטרי העלה במחשבתי את קפיצות השמחה של החמורים הרצים לקראתי. מעטים היצורים שהפגינו כלפי חיבה כנה ולבבית כזו בלי סיבוך והצטדקות.”
נראה כאילו הוא כמו החמור, נושא משא כבד של יחסיו עם נעמי, מרטין חברו, הבריחה שלו.
את הסיפור קראתי בנעורי. אני זוכרת שהתרשמתי מהכתיבה, והבעתי חוסר הבנה, לכך שהסופר בחר להרחיק את הדמויות והמקום מאיתנו. היום, בעיניים בוגרות, הקריאה מוכיחה לי, כי טוב עשה גרוסמן שהרחיק את הגיבור ואת מקום ההתרחשות ובכך הפך את הסיפור לאוניברסלי ונצחי.
הקריאה המחודשת בנובלה הפעימה אותי יותר. שמחתי למצוא בה את הרעיונות של דויד גרוסמן שהלכו והתפתחו מנקודת הנובלה עד לימנו. ושמחתי שדויד גרוסמן נשאר נאמן לשפתו, לכתיבה המדויקת ובעיקר לשמירת המתח. הקורא סקרן ומצפה בדריכות לסיום.
הסיפור השני “רץ” הוא סיפור פסיכולוגי. נפלא מבחינה ספרותית ומרתק בדמות הגיבור. בחור צעיר גומע מרחקים והם גם גומעים אותו. הוא כבר השתתף במאות מרוצים ותחרויות. הלילה הוא הרץ וקו הסיום יחד איתו, התוצאות קבועות מראש וידועות ולמרות זאת הוא ממשיך לרוץ.
הבחור הרץ רץ מעצמו, ממחשבותיו, מביתו, מהוריו, מנקישות המקלדת של אמו הסופרת. הוריו מכנים אותו אוטומט של ריצה, בעל כישורים שיכולים להפכו לרץ מושלם, והוא עד גיל 16 לא היה ספורטאי, להפך, נמנה על הילדים החלשים. תוך כדי ריצתו הוא מרגיש שהוא מסתתר, משקר והם רוצים רק לעזור לו, נזכרים בו כילד. מודע לכך שהוריו רוצים בטובתו, רוצים להחזיר אליהם ואליו את הילד המוכשר, השנון, בעל חוש ההומור. כרגע הם רוצים לדעת מה הדבר שקרה לו ושממנו הוא בורח. ״ החיים בן הם מרוץ לטווח ארוך, ואתה יתכן שלא היטבת לחלק את הכוחות…וכמה טוב שיש הורים דואגים ומבינים”
הרץ, או הנמלט בעיניי, אינו יודע מה היעד שלו, הוא רץ בדיוק כמו מחשבותיו במוחו שרצות ומתרוצצות.
גמעתי את הסיפור כמו הרץ, יכולתי לחוש את נעליו נוקשות על האדמה, את נשימותיו ושמעתי את גלגלי מוחו ומחשבותיו. ולא רק את מחשבותיו שמעתי, ראיתי את כל הנוף והעולם שבצדי הדרך, עולם שאולי ממנו בורח, עולם חיצוני המאיים עליו. החוץ והפנים מתמזגים יחד בנפשו. לפי תיאור קצב נשימות הגיבור, ניכר שגרוסמן הוא עצמו הרץ שיודע ומכיר את מהלכי הריצה.
הוא גומע מרחקים ומחשבות. בכתיבה מהפנטת ומשולבת גופים. והוא מרחיק את עצמו ממנו ופונה לעצמו בגוף שלישי ועובר לגוף ראשון. הוא מדבר עם עצמו, מנחה אותו מה עליו לזכור ממראות הדרך, ואיך עליו להמשיך לרוץ ולקבוע מקצב.
הסיפור הקצר “רץ” הוא הגרעין לספריו שיבואו בהמשך, “אשה בורחת מבשורה” ו “מישהו לרוץ איתו.” הוא גם מתכתב עם הספר “בדידותו של הרץ למרחקים” ומקדים את ספרו של מורקמי “על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.”
גרוסמן האיש והסופר הרגיש והמרגיש יודע ומכיר את נבכי הנפש של דמויותיו, לפעמים מספיק לו לתאר בצמצום את פעולות הגיבור, כמו הסיפור “חמורים”, לעיתים הוא נכנס לתודעת הגיבור ומעביר לקורא את מחשבותיו. גרוסמן בין הסופרים הבודדים שסומך על הקורא שיבין את רעיונותיו, הוא אינו צריך להסביר או לפרט. הוא יודע שהכל כטוב בין המילים, השורות, הפעולות והקורא ידע לפרש.
שוב, ברכות חמות לדויד גרוסמן ליום הולדתו ותודות רבות על יצירותיו המגוונות.
כבר הבנתם שאני ממליצה על הספר.
מהתחלה, דויד גרוסמן
הוצאת: הספריה החדשה, 2024