הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
הלוואי היתה לי קונכיה – דפנה שן
מי ייתן תפילה להשבת החיילים, החטופים והמפונים במהרה.
ספר שירים אישי מרגש. ספר יפיפה במילותיו וצילומיו המרהיבים.
הספר הגיע אלי לראש השנה. קראתי, נפעמתי, אהבתי, אלא שהיום הארור שהגיע, נטל ממני את כל מילות היופי על הספר הנפלא הזה.
ספר השירים “הלוואי היתה לי קונכייה” מצטרף לאחיו, “בצד הלא נכון של הלילה” שני אחים משובחים ומיוחדים.
ספר שירים כל כך בשל שמצליח לגעת, חודר אל מתחת לעור עד ללב, שם הוא מתיישב וחוזר אל העיניים הדומעות.
דפנה משוררת עכשווית בעלת קול ייחודי אישי. היא מצליחה להעביר את החוויות הפרטיות שלה באמצעות מילים מצוירות ובאמצעות מלוא החושים.
השיר הפותח נקרא “אודיסיאה” זהו מסע אישי פנימי שלה אל עצמה ועל עצמה.
שיריה של דפנה הם אישיים ואוניברסליים, כל אחד מוצא את עצמו בין המילים והרגשות ובזה יופיו וכוחו של הספר. בספרה זה פונה דפנה יותר לעצמה ולמהות האישית שלה. כמו שם הספר היא מתכנסת ומשתבללת. יש שירים שבהם היא פונה לעצמה ויש שירים שהיא מרחיקה עצמה והפנייה לעצמה הופכת את השיר להכללה, שיר לכול מי שקורא אותה.
בעזרת מילים שנבררו כמו פניני הים, דולה דפנה ויוצרת צירופים מיוחדים. “הלילה ענד תכשיטיו.” “בדל ירח נבוך וכוכב.” תיאורי היומיום שאנחנו לא מתפנים להביט בהם הופכים לניצוצות יופי תחת העט של דפנה.
אהבתי את המסר של השירים, שירים על קו התפר, אין שחור או לבן, יש גוונים, יש משחק של גבולות בין אור לחושך, בין תקוה אולי ליאוש. ״ בין מעקה למועקה מפריד קו דק מאוד.״
בשיריה היא מעלה לעצמה שאלות פילוסופיות על פניו מתפקדת כמו כולנו, אבל מוצפת שאלות קיומיות “ממתינה לתשובותי״
הטבע משמש תפקיד חשוב בשיריה וגם בחיי היומיום שלה. דפנה נולדה בקיבוץ רמת יוחנן, הקיבוץ צרוב בדמה גם אם היא מנסה להרחיקו. כיום היא גרה ביישובי גדרות בנוף של שלווה בין מטע של עצי רימונים אדומים. הטבע בשיריה הוא מטונימי לתחושות ״ השמש כאן שוקעת…גם כשליבי חשוך״
אבל הפסטורלי נראה שביר, כי משהו יכול לקרות ולהפר את האיזון והיופי. ״פתאום ציפור, בשלוותם של היודעים לעוף.״
השירים של דפנה בייחוד הקצרים מלאים ברגשות שירים קצרצרים ומלאים. במעט מילים היא מכילה עולם שלם. לדוגמה
״כמו שזה נראה כרגע
לא קל למצוא מילים. פשוט אצייר
שני קווים
מקבילים.״
אהבתי את השיר “למה נבהלת כל כך”, מרגישה שנכתב עלי. “למה נבהלת כל כך מכך שלא עשית היום דבר. לא אמרת, לא סידרת, לא יצרת….”
כל שיר באסופה הוא עדין ומתאר את שברירות הרגע, את החשש מנפילה מהתנפצות, אבל עם החשש יש תמיד ידיעה ש “מצולות היום אולי הן הרקיע של מחר. כדאי לך לגדל כנפיים.”
דפנה מפלרטטת עם המילים והמילים הנרדפות, פורמת משמעות ואורגת משמעות חדשה, לא רק עם המילים היא מפלרטטת אלא גם עם המצלמה. דפנה היא צלמת מחוננת ומוכשרת, גם בצילומיה היא מצליחה לתפוס את הרגע השברירי של החיים. הספר מלווה בצילומים ייחודיים ורגישים של דפנה.
העריכה של טל ניצן נהדרת, טל ניצן, משוררת, סופרת, מתרגמת אהובה עלי מאוד. היא ערכה את השירים ביד הרגישה והייחודית שלה.
ספר משובח.
אהבתי מאוד את השיר החותם את הספר. שיר שמחזיר אותנו לשיר הפותח “אודיסיאה” ובכך יוצר מחזוריות אינסופית של היקום.
צילומיה של דפנה כל כך פיוטיים שתמיד מצליחים לגרום לי להשראה. הפעם שרבטתי את קרקעית הים.
תודה לך דפנה יקרה שנתת לי מקום להשתבלל איתך בקונכייה.
