סיפורה של משפחה טובה – רוזה ונטרלה

מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.

לפני זמן קצר יצא הספר לאור בעברית. מיד חשקתי בו ורציתי אותו כאן ועכשיו. מי שאוהב ספרים כמוני מכיר את התחושה, לא משנה שיש לי 150 ספרים ממתינים באייפד ועוד מספר זהה על המדף. הייתי חייבת את הספר הזה לקריאה בשבת. וכך מצאתי את עצמי ביום שישי מתרוצצת מחנות לחנות. רשת אחת “ברוגז” עם שוקן בשנייה לא היה, חיפשתי עד שמצאתי.

מה שמשך אותי לקריאה היתה העטיפה של הספר. ציור נפלא, (חבל שלא ציינו את שם הצייר) לפי תמונה של אנדרי נקראסוב. אם מתבוננים בכריכה ניתן לראות את משיכות המכחול העוצמתיות.

השם “סיפורה של משפחה טובה” מסגיר שיהיה כאן סיפור, ורומז שהמשפחה טובה כנראה בדרכה שלה. סיפור על משפחות טובות הוא משעמם.

מעבר לסיפור המשפחה זהו סיפור על גורל והאם ניתן לשנות אותו. האם האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

מאריה גיבורת הספר נוטלת על עצמה תפקיד לספר את סיפור משפחתה, סיפור השכונה וסיפור העיר, שבה נולדה וגרה. זהו סיפור עצוב. הסיפור מסופר דרך עיניה של מאריה מגיל צעיר עד בגרותה, והעיניים שלה רואות הכל, את העוני, את האהבה, את הפשע, את החמלה.

מאריה נולדה  בבארי, עיר בדרום־מזרח איטליה על שפת הים האדריאטי, במחוז פולייה, כשהים מלווה אותה.” כשהים משמיע את שאון השטן, האדמה מתקוממת. אמרה סבתא אנטונייה.” ואכן הים הוא דמות נוכחת בסיפורה של המשפחה, הים מביא פרנסה, הים מקרב ומרחיק, הים הוא תקוה וגם אסון.

זהו סיפור התבגרות של נערה השונה מאנשי השכונה. נערה שרוצה להיות אחרת. סופיה לורן היא דמות מודל לחיקוי לא רק בזכות יופייה, אלא בזכות אופייה ואישיותה והנשים החזקות שהיא מגלמת.

מאריה  שחומה, פראית בעלת התנהלות זועפת ומחוצפת, שירשה מאביה. סבתה מכנה אותה  מָאלָאקַרנֶה, זרע מקולל. סבתה אומרת לה ש”הכינוי אינו רע, את צריכה לשלוף אותו כשצריך, הכוח הזה ישמש אותך כשצריך”. ואכן כך. היא משתמשת בו, כשהיא נפגעת או נלחמת על צדקתה. אביה מחנך אותה לשמור על עצמה “תמיד תסתערי ראשונה ותתקפי כמו שניים.”

מאריה נולדה אל העוני והבורות, אביה, דייג, בן דייג, גבר נאה  הנקרא בפי אנשי השכונה טוני קרטיס, איש קשוח ופטריארכלי שבני משפחתו פוחדים ממנו. אמה, אשה כנועה הפוחדת מבעלה ומנסה לעזור בפרנסת המשפחה. למריה שני אחים גדולים שונים אחד מהשני. שלושתם ישנים באותה המיטה.

כמי שגדלה אל תוך עולם העוני והפשע של השכונה היא כמו פרח בר המנסה לשנות את מסלולה. היא דעתנית, עקשנית בעלת תכונות פמיניסטיות. היא אינה מעוניינת להינשא ואינה רוצה להיות תלויה באיש, כמו אמה וכל הנשים שסביבה. מגיל צעיר היא תוקפת את חבריה מילולית ופיסית. בבית הספר היא מתגלה כתלמידה מבריקה מוכשרת בכתיבת חיבורים וטובה באיטלקית למרות ששמעה סביבה דיאלקט.

וכמו בכל סיפור התבגרות יש גם אהבה, אהבה של רומיאו ויוליה.

הספר מחולק לפרקים, אבל לטעמי הוא בעל שני חלקים. החלק הראשון מתאר את ילדותה של מאריה. מאריה מכניסה אותנו אל השכונה שלה, מתארת את הרחובות והבתים בדיוק מפליא. היא מכניסה אותנו לביתה. תיאורי הנוף, תיאורי הטבע והשכונה נפלאים, כמו ציור של צייר מיומן, שיודע מה עליו להבליט ואת מה לטשטש. אבל משהו בחלק הזה לא עבד, אולי בגלל הדיבור האינפורמטיבי, אולי כי קראתי כבר סיפורים על ילד פרח בר שנולד במקום שאינו מיטיב עימו. מה שכבש אותי בחלק הראשון היו תאורי הנוף, השכונה, הבית ולכן המשכתי.

החלק השני סוער יותר, הצליח להגביה את העלילה וליצור מתח. סיום הספר אינו ברור והשאיר לי טעם לא  טוב. “בשנים שיחלפו אעריך את האירועים שאירעו בחיי באותה תקופה כדבר מה הכרחי, עד ששכנעתי את עצמי שדבר לא קרה במקרה. אלא הכל היה חלק מן הגורל שתוכנן מיום לידתי.” זוהי האמונה של אנשי המקום, יש גורל והוא בלתי נמנע, כמו שאומרת המכשפה של הכפר “כשמשהו עומד להשתבש אין שום דבר שיכול למנוע את זה.”

קראתי את הספר ביום אחד, החלק הראשון אכזב אותי ולא עמד בציפיית מירוץ הרכישה. החלק השני יותר ריתק אותי. הסיום שאינו ברור הפריע לי, ציפיתי לדעת עליה בהווה הסיפורי, שכן היא מספרת את סיפורה מנקודת מבט רטרטספקטיבית. מאריה בחרה לסיים את סיפורה בנקודת ההתבגרות ולהשאיר את הקורא  עם סיום פתוח.

על גב הכריכה כתוב “נהדר לאוהבי הסדרה הנפוליטנית.” אי אפשר להשוות בין שני הספרים, לטעמי הסדרה הנפוליטנית טובה בהרבה מהספר. בספר הרבה נקודות  דמיון בינהם, מה שקצת הכעיס אותי.

ספר קולח, קריא, ממליצה בהסתייגות.

סיפורה של משפחה טובה, רוזה ונטרלה

מאיטלקית, אספיר בלה מילמן

הוצאת שוקן, 2023

תמונתו של הצלם אנדרינקראסוב