הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
חנות הספרים האחרונה בלונדון – מדלן מרטין
הקריאה עבורי היתה תמיד מפלט, נחמה, עידוד. תמיד קראתי. הימים האחרונים שבהם נפלו עלינו השמים והציפו את הלב עצב בלתי נגמר, הקריאה קשה לי. אני קוראת ואיני יודעת מה, אני מנסה להתרכז בכוח ואיני מצליחה.
כרוניקה של עלילה ידועה מראש. זה מה שחיפשתי בימים אלו, לא ספר מורכב, מאתגר. ספר שהמילים ייקראו מעצמן, שהעלילה תהיה ברורה ולא מפותלת ולא מעיקה.
חיפשתי בערמת הספרים שלי ספר, שאולי ינחם, אם יש נחמה, או אולי ירחיק אותי מהמסכים ומהפחדים. היד נפלה על “חנות הספרים האחרונה בלונדון”.
“חנות הספרים האחרונה בלונדון” הוא סיפור מתוק, סיפור אגדה.
גרייס בנט חלמה לגור בלונדון. ערב מלחמת העולם השנייה היא נאלצת לעזוב את הבית שבו גרה מינקות. אמה נפטרה והבית שייך לדודה, אשתו אילצה אותה לעזוב. מזכיר את האגדות והאימהות החורגות המרשעות? כן.
גרייס מגיעה ללונדון עם חברתה הטובה ויו לפני תחילת המלחמה כשהעיר בהכנות. מטרתה לעבוד חצי שנה כדי לקבל מכתב המלצה, כדי שתתקבל לעבודה בהרודס. גרייס מתלהבות להגיע להייד פארק ולראותו כמו שהיא וויו תארו לעצמן. כשהן מגיעות הן ציפו לראותו מוצף בכיסאות נוח צבעוניים, במקום זאת היו בו תותחים, תזכורת למלחמה הקרבה.
גברת ותרפורד, חברתה הטובה של אמה, שאצלה היא גרה מוצאת לה משרה אצל מר אוונס בעל חנות ספרים אפרורית ומאובקת.
גרייס לא קראה ספרים, היא רק זכרה כמה מאגדות האחים גרים ועכשיו היא נדרשת לנהל חנות מאובקת ושרויה באי סדר. מר אוונס נרגן ורוטן אינו מתפנה אליה והיא לאט לאט מתחילה לשנות את החנות. גריס בעדינות שלה ובחושי האסתטיקה הטבעיים מצליחה להפוך את החנות מחנות הנראית כמו ברווזון מכוער לברבור. לקוח אחד מצליח לגרום לה לקרוא, היא מתחילה לקרוא ספרים ונשבית בדפים ומוצאת בהם עניין ואתגר.
לאחר שצרפת נכבשת ולונדון מופצצת היא מתנדבת להיות פקחית פשיטות אוויריות, שבהם היא מובילה אזרחים למקלטים ובהמשך בהפצצות הקשות על לונדון היא עוברת בין הריסות הבתים ומחפשת ניצולים.
לקראת סיום הרומן היא מוצאת את עצמה מקריאה ספרים לאחרים ומעניקה מאהבת הקריאה.
אכן, כל הסכרין של האגדות קיים ברומן הזה. יש אהבה, חברות, נאמנות, פחד ברגעי ההפצצות הגדולות על לונדון. מתח ויריבות בין חנויות, כאב ועצב אישי של הדמויות.
הרומן צפוי, קריא. הכתיבה אינה ספרותית ובכל זאת נשבתי בדמותה העדינה והתמימה של גרייס, ביכולתה למצוא אור בתוך השברים של חייה והשברים של סביבתה.
בטוחה שבימים רגילים לא הייתי ממשיכה לקרוא אותו. דווקא בגלל חוסר הריכוז יכולתי לקרוא אותו ולתת לעלילה להוביל אותי, למרות שידעתי את סופה.
“אם החנות לא תתקיים יותר,” אמרה גרייס ואימצה את ‘ג’יין אייר’ אל חזה, “זכרו שתמיד יהיו לנו ספרים, ולכן תמיד יהיו לנו אומץ ואופטימיות.”