הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
החזאית , נובלה משובחת של תמר וייס גבאי
“החזאית” אחת הנובלות המשובחות שקראתי לאחרונה. נובלה שמאיימת על הקורא.
נובלה המתארת יחסים בין האדם לטבע, בין האדם לבעל החיים ויחסים בין בני אדם על רקע האקלים.
נדמה כי בשנים האחרונות וביחוד, מאז הקורונה משבר האקלים ומשמעות קיום האדם מול הטבע הלך והתעצם. אפסות האדם מול הטבע, ניסיונות להשתמש בטבע לתועלת האדם היו תמיד. מאמרים פילוסופים ודיונים קיימים תמיד, אך בתקופה האחרונה התחושה היא שהאדם מכלה את אוצרות הטבע ופוגע בכדור הארץ עד כדי שהטבע רוצה לנקום בו.
בנובלה מצומצמת ובשפה סגפנית, אך לא רזה מעמידה תמר וייס גבאי את האדם מול הטבע, נותנת לו לנסות להתמודד.
נובלה בשלושה חלקים, שלושה דורות, ודג אחד הלקוח מספר מפורסם. נובלה הבנויה על מערכת יחסים של האדם עם הטבע.
בעיירה אי שם, ללא שם, אולי במדבר, אולי במקום אחר בעולם, נושאים התושבים עיניהם אל גורמי השמיים בתקוה למצוא תשובות למזג האוויר שהם השבויים שלו. תושבי העיירה שהגיעו לכאן ידוע לנצל את תנאי הטבע, הפכו את הקשיים להזדמנות. השמש מבשילה את הענבים מוקדם, הרוחות מרחיקות מזיקים. העיירה התרחבה והחלה לשגשג, אלא שהטבע מאיים עליהם בשיטפון שאותו לא יוכלו לצפות. שטפון שיחריב את כל מה שבנו. בכל פעם הם חרדים וייראים מאותו שיטפון.
כמו שהם נושאים עיניהם לשמים כך הם מביטים בתקוה בחזאית שהיא מושיעה עבורם. היא זו שתאמר להם מתי שטפון יגיע על מנת שיתכוננו אליו.
החזאית היא בתו של המורה, היא זו שפותחת את הנובלה בחלק הראשון הנקרא החזאית. היא היחידה שיכולה להזהיר מפני השיטפונות ולכן היא מרגישה כמו השריף של העיירה. היא למדה איך להשיב תשובות שאינן נחרצות.
המורה, אביה של החזאית והסב של הנכדה, האחיינית של החזאית הוא שייך לדור המייסדים. הוא המלמד את הנערים וזה שמאמין ברוחו של האדם, בכוחו של האדם לשלוט בטבע ולכן הוא מקדם בכל כוחו פרויקט שיעזור לעיירה להתגבר על השיטפונות. “דיבר על מוטיב הפלא, על הכוחות העל-טבעיים שבטבע. רק האדם הראוי, זה המכבד את הטבע ורואה בו שווה לו, זוכה בהם. את זה היה חשוב לו להדגיש”
הנכדה, נערה צעירה שהגיעה לעיירת משפחתה על מנת שתשלים את לימודי הבגרות שלה, והיא אכן מתבגרת במהלך הנובלה. הטבע גורם לה למצוא את מקומה. היא זו שמרגישה את השפעת הסיפור שסבה מספר לבני כיתתה על דייג זקן ודג ענק. היא מרגישה הקבלה בינה לבין “הזקן והים.” היא נקשרת אל דודתה ואף מעריצה אותה. הדודה היא גיבורה מקומית בעינייה, כי היא הראשונה שכיסתה אזור שאף תחזית מזג אוויר לא התיחסה אליו.
במרכז הנובלה שלושה גיבורים בני משפחה אחת ללא שם, כמו רצתה לומר לנו וייס שהם יכולים להיות כל אחד. הדמויות עומדות מול איתני הטבע ומול עצמן. דמויות שקשרו עצמן אל הטבע בניסיון לשלוט בו, אך ללא הצלחה. חוסר השליטה שלהן בטבע הוא למעשה גם חוסר השליטה שלהן על עצמן. מערכת היחסים שלהם עם הטבע היא מערכת היחסים שלהם בינם לבין עצמם. הדמויות הבודדות המחפשות את עצמם מגלות שגם להן אין שליטה. כולן רוצות לרצות ולא לאכזב. החזאית רוצה לרצות את משפחתה ואת תושבי העיירה. הסב רוצה לרצות את אמו ואת ילדי העיירה והנכדה גם היא רוצה לרצות את משפחתה ולהצליח בלימודים.
מערכת היחסים והדינמיקה בין בני המשפחה היא על רקע הטבע המאיים והמפחיד, טבע שגם אם מנסים לשלוט בו מגלים שאי אפשר. ובכך מתקיים המשפט “אפסות האדם מול גדלות הטבע.”
תמר וייס גבאי מצליחה להפנט את הקורא ולערער את שלוותו. בחירת המילים המדויקת שלה, תיאורי הטבע המכושפים מצליחים ליצור אי שקט אצל הקורא ומעלים בעוצמה את השאלה מי שלוט במי, האדם בטבע או להפך.
התשובה היא בסיום הנובלה.
למרות נושאה המורכב של הנובלה וגודלו מצליחה תמר וייס גבאי להעביר לקורא את מלוא העוצמה של הטבע המאיים ובדידותו של האדם.
נובלה מופלאה, עוצמתית ועדינה שלא תשאיר אתכם אדישים.
ממליצה מאוד.