הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
אל תקרא לי אום כולתום, ספרה המרגש של יוכי שלח
תקוה, אמא של זמירה, גיבורת הספר אומרת כמעט בכל משפט “יא ראב.” לאורך הקריאה שמעתי את עצמי ממלמלת “יא ראב” מספר רב של פעמים. “יא ראבי איזה ספר, יא ראב זה היה בדיוק כך.” התחלתי את הספר בטיסה וכל מה שרציתי בהמשך היה לגנוב דקות קריאה. למה? הספר ריתק אותי, החזיר אותי במנהרת הזמן אל ילדותי כילדה בת עשר ממרכז חולון. החזיר אותי לימים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים.
היו אלו ימים של מריטת עצבים, שקי חול נערמו בכניסה לבתים ובמקלטים, לא בכל הבתים היה מקלט. מקלטי הבתים הוכנו למלחמה, מזרונים ספסלים ג’ריקנים של מים הונחו לאורך הקיר, חלונות הבתים הודבקו בניר דבק ובבריסטולים שחורים, מנורות המכוניות ופנסי הרחוב נצבעו בכחול כהה. האפלה קראו לזה. לנו הילדים הוצמד פתק שבו נכתב שמנו וכתובתנו, לא יודעת מה עלה בראשן של האימהות, פחדו שניפול בשבי. ישבנו בחושך ושרנו “ירושלים של זהב” המלחמה פרצה ומיד הסתיימה. לא הספקנו להינות מתשומת הלב ומאין בית הספר וכבר הכל נגמר..
זו היתה חולון של זיכרונותי. חולון של הפילבוקס ,שכונת תל גיבורים, המשטרה ברחוב אילת, קולנוע רינה וקפה סבוי.
עלילת הספר נפתחת יום אחד לפני פרוץ המלחמה, בתחנת המשטרה בעיר המתח גואה כפליים, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, רצח שני תוך חודש וכולם אומרים שחולון הפכה לשיקגו.
זמירה, גיבורת הספר גדלה בשכונת תל גיבורים, היא עברה קורס בבית ספר לשוטרים והפכה להיות פקידה במחלקת החקירות בתחנה. זמירה ומירי חברות בלב ובנפש, שתיהן הגיעו מהמעברה לשיכון דלת מול דלת, ונקראו יחד זמירי, כי לא נפרדו אחת מחברתה. כמה ימים לפני המלחמה נישאה מירי לרפול, רכז המודיעין של המשטרה, שידיו אינן נקיות. עכשיו רפול נעלם. זמירה שרצתה להיות חוקרת ובמקום זאת היא פקידה שמתייקת, רושמת פרוטוקולים ומכינה קפה לוקחת על עצמה ללא ידיעת האחראים לחקור לאן נעלם רפול. כיוון שהימים הם ימי מלחמה ויש מחסור בכוח אדם היא מגששת, שומעת, פוקחת אזנים ולומדת את החומר. זמירה חושדת שמירי מסתירה ממנה. אבל גם לזמירה יש סודות שהיא אינה מגלה אותם ואינה מוכנה להתמודד איתם.
זמירה, אביה כינה אותה זמירה על שם אום כולתום הזמרת הכי גדולה בעולם שאמה מעריצה ושמועת כל היום. בילדותה קראו לה ילדי השכונה אום כולתום. עכשיו היא אינה מרשה לזומר, מפקד המשטרה לקרוא לה כך. ״אני זמירה ונשארתי זמירה, אז אל תקרא לי אום כולתום, כי אתה לא יודע עליי שום דבר. שום דבר״. לזמירה סודות רבים שהיא אינה מגלה לאף אחד, אבל לאט לאט הסודות נפערים.
הרומן פותח בחקירת היעלמותו של רפול, ברצח, בחשדות, אבל זהו אינו רומן מתח, למרות שהוא בנוי כעלילת מתח. הרצון לגלות מה הסיבה להיעלמותו של רפול לא היה מה שריתק אותי להמשך הקריאה. הופנטתי מבניית העלילה המקבילה, עלילה של חקירת הרצח ועלילת החקירה האישית של מירי וזמירה במקביל. שתיהן מתמודדות מול עצמן ומול הסיבות להווה של חייהן.
המספר, מספר דרך עיניה של זמירה בשפתה שלה את האירועים, זו שפה מהימנה, אמיתית, קולחת. משפטים מתחברים ונארגים זה בזה. יוכי שלח מספרת את הסיפור דרך עיניהם של הדמויות, היא מצליחה להתאים לכל דמות את משלב הלשון המתאימה לה ובכך יוצרת מהימנות.
שיריה של אום כולתום המשובצים בספר הם כמו המקהלה היוונית בטרגדיה. הבחירה בציטוטים שמספרים את כאבה של זמירה ואת כאבה של האם מזכירים את הסברי המקהלה למה שהיה ונותנים את התקוה לעתיד.
זה אינו רק סיפור על העלמות ופתרון, זהו סיפור אנושי על חברות ושכנות בשכונה פחות טובה בחולון. שכנים שקובצו כעולים מכל קצווי העולם חולקים את ימיהם דלת מול דלת, מרפסת שצופה למרפסת השכנים. סיפור על מסירות וכאב, על מגדר של תקופה. תקופה של “פרחים בקנה ובנות בצריח.” תקופה שבה נשים היו פקידות ולא חוקרות למרות שעברו את אותו הקורס. “העולם כבר התהפך. גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירות? כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.״ תקופה שבה נשים לא שלטו בגופן ונכנסנו להריון לא רצוי. ויש שמועות על גלולות למניעת הריון, בספר אפילו יש שימוש, למרות שאיני בטוחה שבשנת 1967 היו גלולות בארץ.
סיפור אנושי וחם על מסירות וחברות אמיצה, בין הנשים, בין מירי וזמירה ובין השכנות שדואגות אחת לשנייה, מבינות לב ללב. וכל זה על רקע מלחמת ששת הימים, המלחמה הקצרה ביותר ששינתה את המדינה.
כמו שציינתי המניע להעלמות של רפול אינו החלק הארי של העלילה, “המזל שלנו שכל זה קרה בדיוק על המלחמה והראש של כולם עכשיו בעננים, אז בוא נסגור. יאללה, בואו נסגור את הפרוטוקול״. לב ליבו של הספר הוא האנושיות שבו, הרצון להגיע לאמת הפנימית של כל דמות, הכוח להתעמת עם השדים האישיים שלך. היכולות לסלוח ולחמול.
ספר מעולה, חכם, מדויק. אי אפשר להניח אותו, אפילו בטיול בחו”ל.