הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
נדודים, ספרה המיוחד של אולגה טוקרצ’וק
“נדודים” הוא אחד הספרים המענינים והמיוחדים שקראתי לאחרונה. ספר ששם במרכז את משמעות הבית הקבוע מול הנדודים בתנועה.
אנחנו חיים בתקופה של תנודה מתמדת. צעירים עוברים ממדינה למדינה ועובדים ממקומות שונים בעולם, אין להם מחויבות למקום אחד. אחרים נודדים על מנת לתור אחר העולם ולגלות מקומות חדשים, אירופה עד לפני כמה שנים נשטפה על ידי פליטים שנדדו וממשיכים לנדוד
אולגה טוקרצ’וק כתבה ספר על נדודים. על התיירות בהווה שהיא מעין דחף ישן ובסיסי אצל האדם. זה אינו ספר עם דמות מרכזית, דמויות משנה ועלילה. זהו ספר שבו טוקרצ’וק בוחנת בעין ביקורתית וחכמה את האנשים שנעים ממקום למקום כולל אותה עצמה.
בפתיחת הספר היא מתארת את המסע הראשון שלה, פעוטה שיצאה ברגל אל השדות ואיש לא הבחין שנעלמה. היא היתה קטנה והעולם שנגלה לה היה ענק, בייחוד הנהר שנראה לה עצמאי זורם כרצונו ללא התערבות, אז כשעמדה מולו הבינה שלמרות הסכנות עדיף תמיד דבר שנמצא בתנועה על פני מה שנמצא במנוחה, שהשינוי אצילי מהקיבעון, ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ומה שנמצא בתנועה יתקיים לנצח
הוריה לא היו אנשים יושבי קבע. תמיד נעו ממקום לנקום. מהם היא מבינה שבה חסר הגן של השורש, אינה מסוגלת לשהות במקום אחד. במהלך חייה היא עבדה במקומות מזדמנים, מלצרית חדרנית, אומנת, מכרה ספרים, כרטיסים.
בבגרותה היא למדה פסיכולוגיה, אבל לא נשארה במקצוע זמן רב, באחת הנסיעות התחילה לכתוב ספר, לימדה את עצמה לכתוב ברכבות בבתי מלון, ובחדרי המתנה, על מגשים מתקפלים.
שם הספר במקור הוא BIEGUNI מחיפוש ברשת הבנתי שכותרת הספר מתייחסת לשמה של כת רוסית מהמאה השמונה-עשרה, שחבריה האמינו שהעולם הוא מעשה ידיו של השטן, וכאשר אנו עוצרים, לשטן יש את הגישה הטובה ביותר אלינו. כדי לברוח מהשטן, עלינו לזוז כל הזמן. טוקרצ’וק כותבת, כי היא פגשה BIEGUNI בני זמננו שנוסעים ברכבת התחתית של מוסקבה ברציפות
בפרקים קצרים, בתיאורים ארוכים של פגישות עם אנשים, בהגיגי מחשבות מתארת טוקרצ’וק את חוויות המפגשים שלה עם העולם החיצוני ועם האנשים הרבים והמגוונים שפגשה. היא מתארת את ערכות הנסיעה, את הפרטים המוקטנים במזוודה, כולנו חווים כיום את ניסיון ניצול הגרמים המועטים שניתנים לנו בעליה למטוס.
יש לה מפה פרטית משלה, אם מישהו לא מצא חן בעיניה היא מוחקת אותו מהמפה וכך מעלימה ערים ומחוזות שלמים שלא חיבקו אותה במסעה.
את ויקיפדיה היא מכנה פרויקט הידע ההוגן ביותר של בני האדם. מזכיר לנו שכל מידע שיש לנו מהעולם בא מהראש שלנו, כמו אתנה שבקעה מראשו של זאוס.
והיא כמו אודיסאוס נעה בעולם הרחב ולומדת עליו. לטענתה אודיסאוס כלל לא רצה לשוב לביתו, אלא להמשיך לנדוד, אישית אני מבינה אותו, מי רוצה מחויבות? כמותו היא פוגשת בשלל אנשים, בדמויות מגוונות. היא פוגשת נשים עטויות שחורים שרק עינהן מביטות בסביבה. כמו הקיקלופים של האודיסאה. פוגשת אנשים שמעבירים דעות על אנשי העולם ” הכי גרועים הם האמריקאים, כי לרובם עודף משקל.” מספר לה מגדל חמורים.
היא מאזינה לשיחות של אנשים. ההמתנה בלובי המלון נדמית לה כמו שהות בבית קפה. היא עוקבת אחר מי שמגיע להתארח ומי שעוזב.
הספר גדוש במחשבות, פגישות עם אנשים העלאת מחשבות ותיאורים מהעבר. אין לו רצף כרונולוגי, או סדר הגיוני. אין בו עלילה, סיבוך והתרה. ניתן לקרוא בו ללא סדר, לדלג על מה שאינו מושך לקריאה, להתעמק ברעיונות פילוסופים, להתעכב על דוגמאות חדשות. לחזור לסיפורים שקראנו. זהו ספר בדיוק כמו הדוגמה שאותה מיטיבה לתאר הסופרת כשהיא מספרת על איש אחד עדין ובישן, שסיפר לה, כי הוא לוקח איתו לכל בית מלון את ספרו של אמיל צ׳וראן ובכל פעם כשהוא מתעורר הוא פותח אותו בעמוד אקראי ומוצא את העיקרון שעל פיו יפעל במהלך היום. (אני עושה זאת עם הספר “השמים שבתוכי”) כך גם הספר “נדודים”, ניתן לפתוח אותו בכל עמוד ולהתענג על הרעיון, על הכתיבה והמחשבות. כי המחשבות שלה חכמות, הכתיבה סוחפת וחכמה. תיאורי הנוודות של הסופרת נותנים תחושה של חוסר בדידות וראיית עולם באופן שונה
אנחנו מרגישים כמו הסופרת שנודדת ומגלה עולמות אחרים, או כמו האנשים שפוגשים אותה.
למרות חוסר העלילה הספר אינו אינפורמטיבי. להפך הכתיבה שלה רעננה והומוריסטית. את הביקורת האישית שלה היא מעבירה בחן ובהומור.
אולגה טוקרצ’וק היא סופרת, פעילה חברתית, ופילוסופית בעלת ראיית עולם רחבה, היא אינה מגבילה עצמה רק לעלילות הספרים ודמויות. בספריה היא מעבירה לקורא מסר חברתי, המסר המרכזי בספר הוא הנדידה, המעבר ממקום למקום מזמן הווה לעבר. כל עוד האדם נע ממקום למקום במחשבותיו ועל גבי הגלובוס הוא יישאר נצחי. מי שמקובע ונאחז במה שיש לו לא יוכל להתקדם. להפך הוא יתנוון ויתפרק.
הציור שעל העטיפה הוא פרט מתוך “חדר פלאות ואומנות” של פרנס פרנקן הצעיר. חדר פלאות בתקופת הרנסאנס היה אוסף אנציקלופדי של חפצים ללא קיטלוג ברור, בתקופה בה גבולות הקטגוריות של עולמות התוכן טרם הובררו. על פי טרמינולוגיה בת-ימינו, החפצים בחדרי הפלאות כללו פריטים מעולם הטבע (לרבות זיופים), הגאולוגיה, האתנוגרפיה, הארכאולוגיה, שרידי קדושים דתיים והיסטוריים, עבודות אמנות ועתיקות. (מתוך ויקיפדיה.)
מי שמחפש סיפור עלילה לא יימצא אותו בספר. אבל הוא יגלה סיפורים אנושיים על אנשים. זהו ספר שהוא כיף הנאה וחיוך. תענוג לטייל ולנדוד עם אולגה טוקרצ’וק בתוך המחשבות שלה והדעות.
בטוח שלא אזכור את כל פרטי המסע והנדודים שחוותה, את אותם רשמים שהותירו חותם בנפש הסופרת שלה, אבל די יהיה באזכור שם הספר כדי שאעלה חיוך והבטן שלי תתמוסס לה בעונג בזיכרון חווית הקריאה.