הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
גופת גבר לא מזוהה הרומן החדש של יובל שמעוני
את הפוסט הזה אני מקדישה למחנך ולמורה שלי לספרות בתיכון, יוסף אורן. יוסף אורן הוא חוקר, מסאי,מבקר ספרות שכתב ופרסום עשרים ושניים כרכים בסדרה תולדות הסיפורת הישראלית, מאה ושבע עשרה מיצירותיו הועלו לפרויקט בן יהודה. במחקריו הרבים הוא עוסק בחקר הספרות העברית מדור הסופרים לפני קום המדינה ועד ימנו. זכה פעמיים בפרסי על יצירותיו.
יוסף אורן היה המורה שהשפיע עלי. לימד אותי את אהבת הספרות, אהבה למילה הכתובה. לימד אותי להתבונן ביצירה באופן ספרותי תוך כדי השוואה בין יצירות וסופרים.
בנוסף לאהבת הספרות הייתה בו אהבה לזולת. למדתי בתיכון נוקשה, יוסף אורן היה אחד המורים האנושיים והרגישים, קרן אור בין המורים הקשוחים.
השיעורים שלו נחרתו במוחי וצרובים בנשמתי. אני זוכרת אותו נכנס לכיתה נמרץ, תמיד מחייך, נע הלוך ושוב יודע את ההבדלים בין דימוי למטאפורה, נותן דוגמאות. כשלימדתי מהי מטאפורה, השתמשתי תמיד בדוגמה שהביא. הוא לימד אותנו לחשוב, להסיק מסקנות ולהתווכח. שיעורי החינוך, או שיעורי החברה כמו שנקראו אז, היו מלווים בוויכוחים ערניים בנוסח של בעד ונגד.
כשהפכתי למורה הוא זה שהיווה עבורי מודל לחיקוי. הוא היה הלפיד והאור שהנחו אותי איך ללמד, ואיך להיות מורה קשובה לתלמידים, על כך אני מודה לו.
עד היום אני בקשר איתו ואנחנו מחליפים דעות על הספרות העברית, לפעמים מסכימים לפעמים לא. אני ממשיכה להתפעל בכל פעם מסגנון הכתיבה שלו, מהעברית המשובחת וממוחו החד והחריף.
ואחרי הסבר ארוך, למה דווקא את הפוסט הזה על הספר “גופת גבר לא מזוהה” אני מקדישה לו? כי יוסף אורן מעריך מאוד את יובל שמעוני, הוא רואה בו יוצר מאוד חשוב בספרות העברית העכשווית. הוא אפילו מגדיר את יצירותיו כיצירות מופת. אני מסכימה אישית.
ועכשיו דעתי על הרומן.
“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי פסיכולוגי המתאר מציאות ישראלית ומעלה כמה נקודות כואבות בחברה.
העלילה מתרחשת בפאב תל אביבי שאינו מרכזי או פופולרי. הבר הוא מקום אפל, חשוך שבו השתייה מהווה מפלט ושיכחה. חמש דמויות מרכזיות פורשות בפני הקורא את מחשבותיהן בדיוק מירבי. המספר שוטח בפנינו את כל המחשבות שעוברות להם בראש ללא סינון. הקורא יודע כל פרט מחייהם ומהתנהלותם ובעיקר מה הניע אותם להתנהג כך, ואת מה הם רוצים לשכוח.
רמי הוא הפותח את הרומן ואף המסיים אותו, הוא היחיד שמדבר בגוף ראשון. רמי הוא הומלס ונחשב לאלוף המשלוחים. רמי מצהיר שכמעט פעמיים לא היה פה. ונזכר שחיימון אמר עליו “אתה כולך טעות”. הוא נמלט לתל אביב מהמשטרה. אביו עזב את הבית כשהיה ילד ואמו גידלה אותו בכוחות עצמה. האלוהים עבורו הוא בורלם והוא מדבר אליו ועליו כאל חבר נאמן שמלווה אותו,
רמי מרגיש שקוף, הוא מוגבל והומלס, אף אחד אינו זקוק לו יותר וכל רצונו הוא שיראו אותו. פעם היה אלוף המשלוחים והיום אף אחד אינו זקוק לשרותיו ואינו רוצה בו.
ליאת שולחן 4 היא סטודנטית העובדת בפאב כמלצרית ומנסה להתקבל למסעדה יוקרתית. היא גרה עם שחר ויחסיהם מורכבים, הם מרבים לריב וחוששת מפרידה. בשיחות שחר לא תמיד מבין מה שהיא אומרת, ״לא זה מה שאמרה, אבל זה מה ששמע״ מחשבותיה של ליאת מאוד מפורטות עד כדי הגזמה. היא מספרת על הביקור המתנשא של בעל הבית הרופא, שמעביר ביקורת על דרך הדירה. לליאת סוד מהעבר וגם לשחר סוד.
נדב שולחן 6 חשב של הוצאת ספרים קרוב לגיל 50, מרגיש שהפסיד את חלומותיו להיות בעל מקצוע מכובד. נדב מגיע לפאב תמיד ביום ראשון, כיוון שאינו עמוס, נשוי פלוס שני ילדים בוגרים. הוא סובל מבעיות מעיים וחושש מאישפוז. אשתו חזרה ללימודים והיא מאושרת. מגיע לפאב בשביל לשכוח את מה שהשאיר בבית, כאן לרגע הוא מרגיש צעיר ולא האדם שגופו מתחיל להתפרק ואשתו סולדת ממנו ומרגישה שהעתיד איתו מאיים. מרגיש שכולו קורס, גופנית ונפשית.
מרוואן פליט מדארפור, עובד מטבח. מרוואן ברח מהכפר שבו אנסו את הנשים, כולל בת דודתו שהיתה בת עשר. הוא ובת דודתו היפה, מנואל, עברו תלאות במצרים כולל חוויות אלימות עד שהגיעו לכאן. כאן בישראל הוא דואג לבת דודתו, שכולם מאוהבים וחושקים בה. הוא מציג אותה כחותו. במטבח בין העבודות הוא נזכר במולדתו והותה אם עשה נכון כשברח.
רפיק עובד מטבח קורא לעצמו רפאל. רפיק גר בעיסאוויה וצופה אל בתי היהודים שבצד השני, הוא מאוהב במנואל, בתדודתו של מרוואן. רפיק חווה שנאה מצד היהודים.
מכל הדמויות הסתקרנתי מאוד לדמותו של רמי.
הרומן הרב קולי הזה כתוב כמו מלאכת מחשבת. יובל שמעוני מצליח לתת לכל דמות קול אישי קול שמדייק את הדמות ומעביר לקורא את כל הרגשות והתחושות. הקורא לפעמים מרגיש מוצף מעומס הפרטים ומהתיאורים הרבים, אבל נמשך לדעת על מה חושבות הדמויות.
הקורא הוא דמות נוספת אנונימית היושבת באותו הפאב צופה באנשים ומקשיבה לכל הדמויות, לדמויות הראשיות שמדברות לעצמן באמצעות המחשבות ולדמויות שנמצאות בשולחנות האחרים ומדברות אחת לרעותה. יובל שמעוני מצליח לגרום לקורא להיות נוכח בפאב באמצעות טכניקה מיוחדת. בראש כל עמוד יש שורה שהיא השיחות הנאמרות בשולחנות האחרים. בניגוד לשיחות הפנימיות של הגיבורים שיושבי הפאב אינם שומעים, השיחות מסביב נשמעות לכל אוזן. שתי חברות שאחת מתלוננת על בן זוגה, נורית שכואבת את ניצול הבוס שלה, אמיר הרב”ט מספר לחברו הסמל על אהבתו. השיחות הן כמו רעשי רקע טבעיים שיש בכל פאב או בית קפה ובקלות יכלו להפוך לדמויות ראשיות כמו אלו של העלילה. אני קראתי את כל השורות ברצף לאחר שסיימתי את קריאת הרומן והתענגתי על הדיוק של המציאות.
יובל שמעוני הוא אמן התודעה האנושית, הוא מצליח לחדור אל נבכי הנפש של הדמויות, לתת לכל דמות ביטוי אישי משלה ולגרום לקורא סקרנות לגבי הדמות.
הרומן הרב קולי הזה הוא שיקוף אנושי של כולנו, שיקוף של החברה שיקוף של החרדות הפנימיות של כל אדם. שיקוף של אנשים שאינם נראים לנו כמו, מראוון הפליט ורפיק העובד הערבי. זהו רומן המכיל חלקים מהחברה הישראלית, מעלה ומציף את הבעיות של החברה יחסי עובד מעביד, יחסי מעביד מול פועלים ערבים, נערי שליחויות, יחסים בינאישיים, מעמדות חברתיים כמו הרופא המתנשא בעל הדירה מול ליאת ושחר, יחסי מעמד בצבא. מגוון הדמויות השונות מעורר את ההבנה שלכל אחד יש את הכאב והסבל שלו שבו הוא נמצא.
בגב הכריכה נכתב שהמשמרת הזו לא תסתיים כמו משמרת רגילה של יום ראשון. משפט שנוסף לכותרת הספר ויוצר מתח. העלילה מתנקזת לשיא בסיום הרומן. כל השיחות בראשי הדמויות והשיחות של יושבי הפאב נפסקות. איני מגלה מה הסיבה לשקט ומה קורה באותם רגעים. סיום הספר משאיר את הקורא עם מחשבות רבות זמן רב לאחר הקריאה.
יובל שמעוני מגיש לנו רומן ראליסטי איכותי, גדוש אומנם לטעמי אבל אינו מעיק. רומן שבו המציאות האישית מתערבבת עם המציאות החיצונית. קראתי את הספר באיטיות, נתתי לכל דמות לספר את מחשבותיה. הרגשתי כאילו הן חברות שיושבות איתי על כוס בירה בפאב. כשסיימתי את הקריאה התעצבתי שיותר לא אפגש איתן.
לפני שבועיים שוחחתי עם מורי ורבי, יוסף אורן, והוא סיפר לי שייקח לו זמן לכתיבת המסה על הרומן הזה. כולי ציפייה.
“גופת גבר לא מזוהה” הוא רומן ראליסטי המתאר חלק מהוויה הישראלית. למרות אורכו הוא מתגמל בסיומו.
ספר שממשיכים לחשוב עליו לאחר סיום הקריאה.