הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
הדוב, ספרו החדש של אסף שור
אני לא מפסידה אף ספר של אסף שור, קראתי את כל ספריו שהם מגוונים ומיוחדים. ותמיד אני מצפה לספר נוסף משלו. “הדוב” ספרו החדש והאחרון של אסף שור הפתיע אותי.
אלקיים קם בבוקר אל עולם שלאחר המלחמה, עולם חדש לו. אין מוצרי מזון, רחובות הרוסים, אנשים מפחדים ומתחבאים. על החנות השתלט מישהו שמוכר חבילות גנובות מהדואר. הקבלן העשיר בנה לו אוהל ברחוב. אלקיים מרגיש חוסר אונים, אבל יודע שעליו להיות חזק למען בנו הקטן ואשתו שאיבדה את כוחות הנפש שלה והיא בחדר השני.
היתה מלחמה, אלקיים רוצה לשכוח את מראות האימים, עולם של כאוס, פחד. קודם היה עולם אחר, העולם הקודם שבו התקיימו מת, והם? האנשים שנותרו אינם שייכים, אין כבר שייכות של קבוצות שניתן לזהות לפי הבגדים, דתיים, חילונים. כולם ניצולים של אותה מלחמה שחיים בחוסר ודאות לעתידים.
אל אלקיים מצטרפות דמויות נוספות. בכל פרק נוספות דמויות כאילו עולות על רכבת וכל אחת מוסיפה פרטים על המלחמה, על הכאוס העכשווי ובעיקר על התחושות שלהם נוכח המצב החדש. דרך עיני הדמויות לומדים להבין מה קרה, כל דמות מוסיפה עוד פרט.
מה קורה ברחוב? ילדים משחקים, אנשים נעים ומחפשים. כולם מנסים להתרגל למצב החדש. ובין האנשים מופיע דוב. דוב פצוע. הדוב שמופיע בסיפור בהבלחות קצרות אינו הדוב החמוד של הסיפורים, או פו הדוב שעליו גדלנו הוא אינו בובת צעצוע שבסיום הספר הילד מחבק. זהו דוב שמפחיד את מי שרואה אותו, הוא מאיים עליו בנוף העירוני שנהרס וכעת הוא כאוס אחד גדול.
הוא אומנם מאיים. למרות גודלו והאיום שלו הוא מתגלה כחיה עדינה, רהב ומתי מוצאים את הדוב הפצוע ומטפלים בו. מתי מדברת אליו כמו אל אדם. הם אפילו הלכו למרכז הסיוע ואמרו שיש להם תינוק, והם מאכילים אותו בכפית מתחננים ומדברים אליו שיאכל.
הדוב מסמל ומייצג את עולם הטבע, פוגש באנשים, הם נרתעים ממנו, אבל כשהם מגלים שהוא פצוע הם נרתמים לטפל בו ולהאכיל אותו. ערבה, אחת הדמויות, שפחדה וחששה, עמדה מול הדוב ושלווה התיישבה עליה.
מי שכבש אותי הוא הילד, בנם של אלקיים ואלונה. הילד מתגלה כבעל יכולות להחזיר למבוגרים את המסגרת והסדר שהיו רגילים להם. הוא זה שאומר לאביו מה לעשות, משמש עבורו מעין שעון מעורר, בבוקר אומר לו שיכינו עוגה ובערב מבקש שישכיבו אותו לישון. הוא מסמל את העתיד, את התקוה.
הכתיבה של שור היא מינימליסטית, הקורא צריך לעשות השלמות פערים בין השורות שהוא קורא. כתיבה מדויקת כל כך ורזה. כתיבה שעומדת בניגוד להתרחשויות של העולם המתואר. ודווקא בגלל הכתיבה המצומצמת הקורא מצליח להיכנס לתוך תיאורי העיר שלאחר המלחמה, לפחדים של האנשים ולמחשבות שלהם. ריבוי האנשים מצליח לתת לקורא קשת רחבה של מחשבות, פחדים, תקוה, השלמה. כל דמות משלימה ומוסיפה מידע לקורא.
יופיו של הספר הוא שאין תיאורים מדויקים של ההרס, אין תיאור פלסטי של האלימות, רק שרטוטי מילים כמו קו עדין של ציור והקורא משלים פערים במוחו. מתאר בעיני רוחו את מה שאולי קורה במציאות הבדיונית של אסף שור.
תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי, ‘למה את ממשיכה לקרוא על עולם שאיבד את המוכר לך, מספיק לך לראות את מה שיש מסביב.’ ובכל זאת רציתי לדעת מה יעלה בגורל האנשים בעולם הכאותי שברא אסף שור.
אמרתי בליבי, ‘אני מקוה שהסוף לפחות בספר יהיה מרגיע, מנחם, הרי בשביל זה קיימת הספרות’.
למרות הכאוס והמלחמה יש בספר עתיד ונחמה. יש תיאורי טבע עדינים ויפיפיים שנוגעים והמון המון חמלה.
זהו ספר בעל מחשבות פילוסופית, מה חשוב או לא חשוב בעולם, ערך החפצים, או האנשים?
״חייכנו מתוך שותפות, מתוך הוויה משותפת…לפעמים האמנו כולנו בשקר ולא איכפת לנו היה שזה שקר, כי האמונה המשותפת היא אמת בפני עצמה, והיא גדולה יותר ממושאיה.”
כן אני יודעת שתאמרו מי צריך לקרוא על חורבן ישראל בימים שאנחנו מרגישים שכל מה שהכרנו עומד להשתנות. אני מבינה, ובכל זאת מציעה לכם, לא לתת לספר לחמוק מכם. זהו ספר פיוטי ועדין, אמירה שהיא אוקסימורון לנושא הספר.