הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
טרילוגיית קופנהגן, ספרה המשובח של טובה דיטלבסן
טרילוגיית קופנהגן של טובה דיטלבסן הוא אחד הספרים המצוינים שקראתי לאחרונה.
בקול ייחודי וכואב פורשת טובֶה דיטלבסן בפני הקוראים את נפשה. מניחה אותה מדממת וכואבת על השולחן, כשהיא נותרת פגיעה ללא עור. טובֶה דיטלבסן, סופרת דנית מוערכת ומפורסמת, כתבה יצירות רבות במהלך חייה הסוערים והקצרים, מגוללת בפנינו את חייה העצובים ומלאי כאב נפשי.
ספרה “טרילוגיית קופנהגן” פורסם בשני חלקים בשנים שונות. ילדות, נערות, תלות. כמו סופרים מפורסמים, נטליה גינצבורג, גורקי (שני סופרים שחשבתי עליהם במהלך הקריאה.)היא כותבת מניין נחלה את כישרון הכתיבה.
בפרק הפתיחה המרתק פוגש הקורא את טובֶה הילדה הקטנה הנמלטת מהמציאות הקשה אל דמיונה ומחשבותיה. המילים המחשבות והדמיון הצילו אותה מיחסה של אמה אליה, מעליבות המשפחה, מהחיפוש אחר אהבת האם והוכחות לכך.
טובֶה כותבת שנולדה ב -14.12.1918 ואילו בויקיפדיה נכתב שהיא ילידת 12.1917 היא נולדה בדירת שני חדרים קטנה בוסטרברו קופנהגן. דירתם היתה בצד האחורי. אביה נולד מחוץ לנישואים ורצה להיות סופר. טובה השקטה והחכמה למדה לקרוא לפני בית הספר, וכשמנהלת בית הספר נוזפת באמה, שלימדה אותה טרם זמנה, מתכווצת האם בכיסא, וטובֶה מבינה עד כמה האם מרגישה מאוימת מהעולם החיצוני הלא בטוח. אולי אלו זרעים שינבטו לאחר מכן בחייה שלה. פחד וחרדה מהעולם החיצוני, חיפוש אחר אהבה והכרה שמתרכז בכתיבה.
עד חטיבת הביניים הרגישה שחיה בעולם מצומצם, הבית השכונה החברות. כשעלתה לחטיבה, העולם התחיל להתרחב. טובה קולטת את משמעות הילדות והשפעתה עליה.
״הילדות צרה וארוכה כמו ארון מתים ואי אפשר להשתחרר מנה בכוחות עצמך. אי אפשר להשתחרר מהילדות היא נדבקת אליך כמו ריח.״ נפשה המיוסרת מגלה באמצעות חתכים בגופה ומחשבות כואבות ומיוסרות על מוות. בגיל 12 כותבת, ״פעם הייתי צעירה ושמחה, הייתי כמו שושנה פתוחה, עכשיו אני זקנה ונשכחת.״
הקריאה בטרילוגיה היתה כמו כניסה וחדירה לעולם הפרטי והכואב של נפש מיוסרת. הערצתי לסופרים ואומנים גדולה, אבל כשאני קוראת על יוצרים רגישים, שסבלו אני מעדיפה להיות כאחת האדם. טובֶה מתארת בדיוק קפדני באמצעות מילים מצוירות וכואבות את עולמה הפנימי.
היא יודעת שלא תוכל להמשיך ללמוד וילדותה עומדת להסתיים, כי היא תשלח לעבוד. ״העתיד הוא ענק מפלצתי וכבד משקל שבקרוב ייפול עלי וימחץ אותי״
כשהיטלר עולה לשלטון נקטעת ילדותה של טובֶה, אביה מפוטר, היא מוצאת עצמה מחוץ לבית הספר ומתחילה לעבוד. את כל נפשה היא מפנה לכתיבת שירים ולרצון לפרסם ספר שירים. ״גם אם לאיש מלבדי לא איכפת מהשירים שלי, אני מוכרחה לכתוב אותם, כי הם משככים את הצער והכמיהה שבליבי.״
יש בה את היכולת להעביר את התקופה הקשה של אירופה בין שתי המלחמות, הצבעים הקודרים שצובעים את האבטלה והעוני והמחסור. הפחד ממה שיהיה, וברקע הזה היא, טובה נערה צעירה שמחפשת את דרכה בעולם, מנסה לפלס את עצמה כמשוררת. שיריה הבוגרים אינם תואמים עלמה, העורכים מופתעים מגילה מול המחשבות של שיריה.
בחלק הנקרא “נערות” משאירה טובֶה את ילדותה שגם אם היתה עלובה בעינייה היא עדיין מעולה מול ימי הנעורים. היא מתחילה לעבוד. מרגישה כמו אדם שכוחותיו הגופניים נקנו למספר שעות במחיר מסוים. כל מה שיש בה מעבר, הוא חסר עניין. היא מוצאת מפלט בכתיבת שירים וכל משאלתה הוא חדר סגור עם שולחן שבו תוכל לכתוב והיא, ביישנית, אינה בטוחה בעצמה, אינה מאמינה ביכולות שלה, כל רצונה הוא לכתוב.
טובֶה דיטלבסן נולדה בדור ותקופה שבה הנשים תלויות בגברים, הוריה היו בדעה, שעליה ללמוד את מטלות הבית ולהינשא. וטובֶה נישאת, לא פעם אחת, אלא כמה פעמים ולגברים הלא נכונים. ״תמיד נדמה שנגזר עליי להיפרד מכל הגברים, לעמוד להביט על גביהם המתרחקים ולשמוע את צעדיהם הנבלעים בחשכה. רק לעיתים נדירות הם מסתובבים לנופף לי.״
הגבר הראשון שהיא נישאת לו מבוגר ממנה בשנים רבות וצעיר מאמה בשנים אחדות. היא אסירת תודה על שהסכים להתחתן איתה. וכך היא מתחתנת, מתגרשת, יולדת, נישאת שוב, עד שנופלת לזרועותיו של רופא הנותן לה סמי מרפא, שבזכותם היא מרגישה ריחוף, שיחרור ולאחר מכן תלות. את התקופה הזו היא מתארת כזמן שמפסיק להתקיים, זמן שבו אינה מצליחה לעקוב אחר עונות השנה, וילונות סגורים. דווקא בזמן זה הכתיבה בוערת בה, באצבעותיה, בדמה, בזמן שהיא כותבת היא מרגישה שמסך מגן המפריד ואוטם בינה ובין המציאות. זו הבריחה שלה.
איכותו של הספר הוא שנכתב בשלוש תקופות שונות, (ילדות, נערות, נכתב ב1967 , תלות נכתבה ב-1971) ומצליח לשמור על אותו סגנון כתיבה, עד כי נדמה ששלושת החלקים נכתבו בפעם אחת.
טובֶה מצליחה להעביר לקורא במילים מצוירות וכואבות את סבלה, את היותה חשופה לכאב. את העולם כשורט ופוגע. את התשוקה לכתוב ובעיקר את הסם כמרגיע ומנתק אותה מצרות העולם, מכנס אותה פנימה אל עצמה ואל כתיבתה. “המתיקות והאושר השמימי שהכרתי פעם מזמן חודרים לדמי”. כך היא מתארת את הסם שהיא לוקחת לאחר ניסיונות הגמילה.
הכתיבה של טובֶה מאוד יצירית, חכמה ושנונה. תרגומה של דנה כספי משובח ומצליח להעביר את המחשבות והתחושות של הסופרת.
זוהי אחת הביוגרפיות המצוינות שקראתי, הכתיבה הכנה והמדויקת מקרבת את הקורא לעולמה המיוסר של טובֶה ובעיקר לחמלה על נפשה, כעס על מי שדרדר אותה להתמכרות ועצב על מותה.
היא מסיימת את ספרה וכותבת “ניצלתי מהתמכרויות ארוכת השנים שלי, אבל עד יום מתעוררת בי הכמיה הישנה. כל עוד אני חיה היא לא תגווע לעולם.” משפט זה נכתב חמש שנים לפני שהיא מתה בהתאבדות ממנת יתר.
ממליצה מאוד מאוד.