“נשארתי בשבילכם”  של רוחמה אלבג סחרר אותי.

לא רציתי לסיים את הקריאה בו. משכתי באיטיות את המשפטים ופחדתי, שהנקודה האחרונה תנתק אותי מהמשפחה, מהדמויות, מהזיכרונות הפרטיים והאישיים שלי ממשפחתי, שעלו במוחי בעקבות הקריאה.

ההכרות שלי עם רוחמה אלבג היא רבת שנים. אני שומעת כמעט את כל ההרצאות שלה, על עגנון, לאה גולדברג, נתן זך, עמוס עוז, ועוד יוצרים ישראלים. הידע שלה והבקיאות בתולדות החיים וביצירות של הסופרים והמשוררים מפעימה אותי בכל פעם מחדש. כשהיא מספרת על מקום הלידה של משוררי מזרח אירופה, נדמה כי היא נולדה אי שם בליטא או בקובנה. אבל לא. רוחמה אלבג נולדה בארץ למשפחה יוצאי עיראק. כמו חצי ממשפחתי.

“נשארתי בשבילכם” מנסה לבדוק את קשרי המשפחה הפרטית והמורחבת ואת השפעתה על דור ההמשך. ספר המתאר שלושה דורות של נשים, נשים בעלות קול פנימי חזק.

רוחמה אלבג אינה קוראת לספרה ממואר אלא, אוטוביוגרפיה משפחתית.

הספר נפתח בתמונה דרמטית שבה האשה מנפצת ומחריבה  את שובך היונים של הבעל ומבריחה את היונים. האיש ממלמל אל האוויר “היונים שלי”. שני הילדים, אח ואחות, יושבים על הספה פעורי פה. הפתיחה היא הזיכרון הראשון שמביאה בפנינו הסופרת, אין שמות לדמויות בספר, כאילו היא מרחיקה אותם מאיתנו, מעצמה. גם המקום אינו ידוע.

“יום אחד לא תראו אותי פה” מצהירה האם שוב ושוב, הצהרה שהיא חצי משפט והמשכו הוא שם הספר, “נשארתי בשבילכם”.

עכשיו בהווה כשהילדה כבר בוגרת, והיא ואמה אופות יחד עוגיות, היא חוזרת ושואלת, אינה מרפה, אינה מניחה, “למה הרסת את השובך וגירשת את היונים?” האם מתחמקת ועונה לה “הוא לא היה בשבילי.”

הבת הבוגרת מנסה לחבר את תמונות הזיכרון הקרועות למשהו שלם. מנסה למשוך את החוטים הצבעוניים של שטיח המשפחה, על מנת להבין את אותו קול פנימי שהוא חוט השני של משפחתה. קול שהועבר גם אליה. קול הנשים נע מהעבר להווה, מקול ראשון לקול שלישי ולפעמים המספרת נכנסת לתודעה של הדמות כאילו מנסה לפצח את התובנה וההבנה שלה.

בשיחה הגלויה בין האם לבת מספרת האם את סיפורן של הנשים במשפחה או אפילו של כל הנשים בנות הדור ההוא, שבאו מתרבות אחרת. נשים שנישאו לגברים בשידוך מבלי שיכלו לבחור, גברים שהשתיקו את קולן והתעמרו בהן. אמה של המספרת ניסתה להתמרד וחלמה למצוא בעל בכוחות עצמה, כיוון שהיתה כבר מבוגרת היא נישאה בשידוך, כמו אמה וכמו שרשרת נשים לפניה. חלום אחר חלום התנפץ מול עינייה.

האם נולדה בחברה, שבה  כל הנשים מנקזות את יהבן אל הגבר המיוחל שאינשאללה יביא להן כבוד. על ברכי זאת גדלה אמה וחלמה על כבוד ועושר שהגיע בדמות גבר שתקן, שאינו יודע מה לעשות עם המילים. בעל כמו צל שצמוד לרדיו. “בבית הזה אין עם מי לדבר.” פסקה האם.

חלומה של האם עובר מציפייה לבעל, לילדים, לבית החדש במקום בית הצריף שעל הגג. עד שבזקנתה היא אומרת “כל החיים אני מחכה.”

מעבר להיותו סיפור פרטי אישי זהו סיפורן של נשים ושל תרבות. תרבות שבה בן זכר הוא הנחשב, בנות אינן שוות.

סבתה לא הבליגה על עלבון הנכדה, הבת הבכורה. האם מנחמת עצמה ““אין מה לעשות, גורל,” היא שבה  ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. “תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה.””

נזכרתי שכאשר ישבנו שבעה על אמי, סבתי היתה מוקפת בילדיה על המזרונים,  כשבנה הבכור נרדם היא מיד מיהרה לכסות אותו. כועסת ופגועה שאלתי אותה, “למה רק אותו?” והצבעתי על אחת הבנות שנרדמה. והיא, סבתי, משכה בכתפיה כאילו אומרת לי. מה אני יודעת? ככה זה.

את המסורת הבין דורית מפליאה לתאר אלבג בטקס ניקוב החורים. מגיל צעיר מכשירים את הבת לנישואים. החוטים האדומים באוזן יוחלפו בדבר האמיתי, בזהב, ואלו יחכו לעגילי הבעל שיביא להן כבוד ותכשיט שערכו רב. הדרך מוכתבת, נישואים, כשכבר בחופה אומרים  לה “בעזרת השם לשנה הבאה בברית.” דרך  עם מסלול ברור.

רוחמה אלבג מתארת במילים מצוירות את הבנות העומדות בתור לניקוב, את הלהבה הכחולה המרצדת ואת אצבעותיה של הסבתא המשחילות את החוט. לקורא נדמה כאילו הוא נוכח בחדר ומבטיו עוברים על פני האימהות, שמאחלות לבנותיהן ברכה שתגיע באמצעות בעל עשיר.

חוט ניקוב האוזנים הוא חוט סמלי בין דורי שמועבר בין הסבתא לאם. הוא גם חוט של חוסר שביעות רצון מהבעל, האם רק חלמה והתמרמרה על כך שחלומותיה לא התגשמו. הסבתא, שלא ראתה את בעלה בעין יפה היתה חזקה, הצליחה בתוך גבולות התרבות להרים ראש, להחליט, לגדל גן פורח ועצים.

תוך כדי קריאת תיאור טקס ניקוב האוזנים נזכרתי בסיפורו של אבי כיצד חזר לאחר שירות מילואים וראה את עגילי הזהב באוזניה של אחותי. הוא כעס והוציא אותם ואמר “הבת שלי לא עבד. היא תשים עגילים מרצונה.” ואחר הוסיף בגאווה,”לך  לא הרשתי לנקב אוזניים.”

המספרת בוחנת את עצמה והיכן היא בתוך הרצף הבין-דורי. ביכולת מיוחדת ומופלאה היא מצליחה להיכנס לתודעת הדמויות, מנסה להבין מה הן הרגישו. נותנת מקום לאב השתקן, ומנסה להבין מה עבר עליו מול אשתו הדומיננטית והלא מרוצה. מנסה לפענח אותו ומצטערת על “האיש שחמק מאיתינו.”

כבר בקריאת הדפים הראשונים רותקתי ונכנסתי אל משפחתה של אלבג, כאילו היתה משפחתי. מעט המילים המוכרות לי מבית סבי וסבתי החזירו אותי במכת ברק אחורה בזמן. שמעתי את קולה של סבתי אומרת לי  “בִּלְעִיפִי” המילה היחידה שאני יודעת. עבורי זו מילת ברכה לבתי כשהיא רוכשת משהו חדש. היה נדמה לי שאני רואה מול עיניי את דודות אמי בעלות עגילי הזהב הכבדים שמשכו את תנוכיהם. הוקסמתי מהמילים, מהיכולת התיאורית של רוחמה אלבג. מניתוח הדמויות והבנתן פסיכולוגית.

את הספר סיימתי לקרוא לפני כמה ימים, סימנתי בו משפטים רבים, ולא מצאתי עד היום את המילים שיוכלו להעביר את התחושות והרגשות שלי שעלו והציפו אותי בעקבות הקריאה. ויש לי עוד הרבה מה לומר ולספר על הספר, אך לא אכביד עליכם.

“נשארתי בשבילכם” הוא  אינו עוד  ספר של דורות ופערי דורות, הוא ספר של דמויות,ספר של כוחות שדוכאו, אך מצאו יכולת לפרוץ בתוך הגבולות. ספר של קשר נפשי עמוק בין הדורות. מבין הדמויות אהבתי את דמותה הדעתנית של הסבתא, דמות צבעונית מלאת מרץ שמביעה דעה על כל מה שלפניה. ולמרות התרבות שבה גדלה והתחנכה היא מוצאת ביטוי ליכולות שלה.

 “נשארתי בשבילכם” אינו ספר משפחתי רגיל הוא פנינה ספרותית מיוחדת. פנינה שבה כל אחד ימצא את עצמו ויחפש אחר שורשיו והקשר האישי שלו אל עברו.

כן. הבנתם. אני ממליצה עליו בחום רב.

נשארתי בשבילכם, רוחמה אלבג

עריכה, דבורה נגבי

הוצאת אפרסמון, 2023