הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ביוטופ – אורלי קסטל-בלום
ביטופ הוא בּית גִּדּוּל, הַמָּקוֹם הַטִּבְעִי וְהַטִּיפּוּסִי לְחַיֵּיהֶם וּלְהִתְפַּתְּחוּתָם הַתַּקִּינָה שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ שֶׁל צְמָחִים מְסֻיָּמִים.
הקריאה בספר היתה עבורי מעין קריאת מחקר על העיר תל אביב ועל תושביה.
נולדתי בתל אביב, בגיל שלוש עברתי לחולון העיר השכנה, את ילדותי ונעורי עשיתי בה. לאחר נישואי עברתי לתל אביב, העיר שבה נולד וגדל בעלי. בבוקר הראשון שבו פקחתי עיניי בתל אביב הרגשתי כאילו חזרתי לבית הגידול שלי. מאז איני עוזבת אותה ואיני זזה מקוביית הבתים שבה אני גרה.
אני כמו גיבור הספר או שהגיבור כמוני. שנינו מתגוררים באיזור הכי מרכזי והרועש ביותר של תל אביב, שנינו אוהבי צרפת.
ז’וזף שימל מורה ומרצה שלא השלים את עבודת הדוקטורט שלו פוטר מעבודתו באוניברסיטה. הוא עבר מהפרברים של תל אביב אל מרכז העיר. כיום הוא עובד כמדריך לעולים מצרפת וכן מתרגם מצרפתית לעברית ולהפך.
ז’וזף שימל הוא דמות שלא ענינה אותי, מצטערת. הוא חי חיים משעממים בסביבה תוססת מרתקת ומשתנה, איזור לונדון מיניסטור, מקום שבו התנועה רבה. מי שמצליח להוציא אותו מביתו הוא כלבו. בזכותו הוא נע ברחובות, לומד להכיר את האנשים, ואת דיירי הרחוב ההומלסים, שלכל אחד הוא מצמיד כינוי. ז’וזף שימל אינו מחובר למציאות, מין דמות תלושה מהקרקע, אין לו קשר עם אנשים, אפילו אין לו משיכה מינית לנשים. הוא אינו רואה את המציאות נכונה ואינו מפיק לקחים. הוא מגדיר את עצמו כאיש רוח המסתפק במועט, “העיקר לחיות בכבוד.”
לפעמים היה נדמה לי שהוא מספר לעצמו את סיפור חייו ומייפה את הביוגרפיה שלו. טוען שהתלמידים אהבו אותו,אבל בגלל חוסר תקן ותקציב הוא פוטר. בהמשך במכתב שנשלח אליו נאמר שבשל מיעוט התלמידים לא נפתח קורס, והם שוקלים על מתכונת חדשה שאולי יוכלו לשלב אותו. תמימותו היא בעוכריו, מה שימיט עליו בהמשך הרס.
ז’וזף שימל הוא אחת הדמויות המשעממות שפגשתי בספרות, לא עניין אותי לא במחשבותיו ולא במעשיו או בשיטוטיו עם כלבו. אפילו לא היתה בי חמלה עליו על פיטוריו מעבודתו, על בדידותו. על התלאות שעבר בהמשך.
לטעמי, הדמות המרכזית בספר היא העיר תל אביב. תל אביב היא בעלת נוכחות ומלאות ברומן. אורלי קסטל בלום בחרה את המרכז הראשי והסואן של תל אביב, מרכז שבו יש הכל מכל. טבור העיר. מי שגר בתל אביב יודע שדירה במיקום הזה היא יקרה מאוד, ניתן לנוע בחופשיות ללא תחבורה, אנשים מתרוצצים בה עשרים וארבע שעות.
תל אביב מוצגת ברומן כעיר משתנה, מגדלי יוקרה צצים בה ומשנים את הדמוגרפיה של העיר, הישן נדחק מול החדש, את הבנק מחליף מענה טלפוני. יורשי מי שנפטר ממהרים לסלק את זיכרונותיו מהדירה על מנת להשכירה. “מעל לכל העוברים והשבים בצומת סואן זה מתנוסס מגדל מגורים עשוי בטון, פלדה וזכוכית.”
תל אביב מוצגת כעיר מנוכרת שבה אנשים אינם שמים לב אחד לשני. את ההבדלים מציגה קסטל בלום באמצעות ניגודי הרחובות, רחוב דובנוב היוקרתי מול שדרות שאול המלך שעליהן לועג שימל שאינן שדרות בהשוואה לשדרות פריס. ההומלסים שהם בעלי הרחובות מול דיירי המגדלים.
התענוג המרכזי שלי בקריאת הרומן היה טיולים ברחובות העיר, זו היתה מעין היכרות מחודשת ומרגשת עם המוכר לי.
מי שאינו מכיר את תל אביב, ספק אם יאהב אותה דרך עינייה של אורלי קסטל-בלום.