יש מקום, אדיבה גפן

יש ספרים שמהמילה הראשונה הם שואבים אותי אליו, הספר “יש מקום” קרקע אותי ולא הניח לי.בימים אלו אף מסך  לא הצליח להסית את עיני מדפי הספר. הרגשתי כאילו עליתי על רכבת הרים.

האם שני קווים מקבילים יפגשו?  האם שני אנשים שנוסעים בשתי רכבות שונות, שיוצאות מאותו המקום ולאותו הכיוון יפגשו ואם כן מתי?

רותי נסה מביתה, כשהיא נחושה הפעם להצליח. עם פתיחה שכזו לקורא לא נותרת ברירה והוא מצטרף לבריחה שלה מביתה. הפעם רותי תכננה היטב את נתיב הבריחה שלה משוקה, בעלה המכה. גם עכשיו היא עדיין שומעת את קולו בכל פעולה שלה. שוקה גבר קנאי ואלים. בתחילה החמיא לה שהוא דואג לה על כל דבר, מאוהב, כך שיכנעה את עצמה, אחרי כן הבינה שהוא חונק אותה. והיא כמו כל הנשים המוכות מאמינה שאם תקפיד לא תרגיז את בן הזוג הכל יהיה בסדר. הוא הרי אוהב אותה, מרעיף עליה מילים חמות ומתנות.

אדיבה גפן יצרה דמות אמינה של אשה מוכה, אשה שיודעת שלא תוכל להימלט מבעלה, כי תמיד הוא טרח לומר לה ״ גם אם תגיעי למאדים, אני אהיה שם, ממני לא נפטרים כל כך מהר.״

הפעם היא תכננה היטב את מסלולה ונסה מביתה כולה מפוחדת. היא מגיעה לירוחם, עיר הרחמים בעינייה. עיר שעוטפת אותה בחום ומרפדת את הפצעים והצלקות, “אין מקום בעולם כמו ירוחם לכל אחד כאן לב גדול וחם.” אלא שרותי חוששת, כל רגע הוא שברירי עבורה. פוחדת מתי שוקה ימצא אותה.

בירוחם נמצא אורי איש ביטחון במתנ”ס, גם הוא עזב את חיו, רצה לנסוע הכי רחוק במדינתנו. רצה מקום שבו אין סיכוי שיכירו אותו, את אורי חורש שמוכר לכולם ומגיע לירוחם כאבי.

סיפורם של אורי ורותי מסופר לסירוגין בפרקים שמוקדשים לכל דמות. סיפורה של רותי מופיע תחת פרקים ממוספרים ואילו סיפורו של אורי ממוספר באותיות וכתוב בגופן שונה. שניהם מספרים בגוף ראשון, מונולג פנימי. המונולוג יוצר הזדהות מצד הקורא לסבלם. על רותי רובצים עננים אפורים ועל אורי רגשות אשמה.

הספר  נקרא כספר מתח. רותי נסה מבעלה, הקורא דרוך, חושש לה שלא תיתפס. המונולוג של אורי מסקרן את הקורא שאינו יודע למה הוא ברח עד לירוחם.

שתי הדמויות יוצאות למסע חיצוני ופנימי, כמעט כמו קווים מקבילים. אורי חי את העבר, זוכר כל פרט וכל רגע. רותי בורחת מהעבר שחי בתוכה ומנסה להשתקם. היא נזכרת בעברה הנוראי על מנת לא לטעות ולהמשיך קדימה. שני אנשים הבורחים מהעבר הכואב, שניהם בורחים למקום מבודד ירוחם, עיר הרחמים שמוקפת בבדידות וחול. שני אנשים שלא הכירו מעולם מנסים לשקם את עצמם.

לקורא ברור שהם יפגשו, השאלה איך ומתי. המפגש ביניהם מרתק ומפתיע ואפילו גאוני. אדיבה גפן הצליחה להפתיע ולהשאיר אותי ללא אוויר עד הסיום.

“יש מקום” הוא ספר אנושי וכואב. אדיבה גפן בראה דמויות אמינות שהקורא מזדהה איתן ואפילו חש פיסית את סבלן. דמותה של רותי מתוארת ברגישות אנושית ובחמלה רבה. ספר מתאר במדויק את נבכי נפשה של אשה מוכה העטופה בכלוב של זהב ואינה יכולה להיחלץ.  אורי הסובל והמיוסר מסתגר בתוך עצמו ומתחמק קרע לי את הלב.

התפעלתי מהעלילה שטוותה הסופרת. עלילה משכנעת ומדויקת. הרמתי גבות נוכח נתיב הבריחה של רותי והתכנון המוקפד שלה.

בכיתי עם אורי וכאבתי עם רותי. רציתי לחבק אותם, רציתי כל כך שיהיה להם טוב. שיהיה להם מקום שלו בניגוד למקום שממנו ברחו.

את הטוב הם מוצאים בעיר ירוחם שהיא כמו דמות בספר, מחבקת. שם בירוחם הום מוצא אנשים חמים, טובי לב, שאינם שואלים וכל מה שהם רוצים הוא לעזור. ירוחם מתוארת כעיר חמה, עם אנשים שעוטפים, בניגוד לבית המהודר של רותי עם רצפת הצפחה, בית מנוכר, קר ואלים.

גם אני דהרתי לירוחם כדי לראות אותם נפגשים ולוודא ששוקה אינו בעקבותיה.

“יש מקום” הוא ספר אנושי נוגע ללב שהפעיל עלי את כל החושים. ספר על בדידות ואחוות אנשים שעוזרת ותומכת ברגעים הקשים. ספר מרתק בעל רבדים וניגודים שגורמים למתח קריאה ואי יכולת להפסיק. וזה בדיוק מה שקרה לי.

בטוחה שגם אתם תתאהבו כמוני ברותי ואורי ובעיר ירוחם.

ויש מקום לשבח את ציור העטיפה של מישה רפופורט המדייקת את הנושא כל כך.

ממליצה בחום.

יש מקום, אדיבה גפן

עורכת הספר, נועה מנהיים

כנרת זמורה, 2023