הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
לראות את הים, יוסי סוכרי
“לראות את הים” של יוסי סוכרי הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש.
ארבע דמויות ממקומות שונים בעולם, כל דמות שונה מחברתה, המאחד בינהן הוא היותם חולים סופניים וכולם רוצים לראות את הים לפני מותם.
כל דמות מגוללת בפני הקורא ובפני עצמה את מחשבותיה על העבר ובעיקר על העתיד הקצר שלפניה.
קירה, סטודנטית לתיאולוגיה מקימברידג’ מאוד משימתית וחדורת רצון להצליח. מגלה עד כמה היא מצטערת על דברים שעשתה במשך חייה.
גבריאלה לוין מירושלים. מאז שאביה מת ואמה שקעה בדיכאון היא מוצאת עצמה קשובה לסבתה. גבריאלה נמלטה מהטרגדיה של משפחתה אל עולם הנגינה. מנגנת עם להקה שהקימה.
רון מתל אביב, היחיד שמסופר בגוף ראשון. רון כותב מכתב פרידה ארוך ללא פסקאות כמו “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי, במכתבו הוא מגולל את חיו ומחשבותיו. מגלה סודות.
ז’אן מישל קינג מניו יורק, גדל בפריס. הוא בן 44 פרש ממשחק כדורסל לפני עשר שנים. מחליט שמעכשיו יקדיש יותר זמן לבנו, יהיה נוכח יותר בחייו. חוזר אל מקומות ילדותו בפריס. נחוש לחיות כדי שבנו לא יגדל ללא אב.
דמות נוספת מפתיעה ברגישות שלה, שאינה מתמודדת עם המוות האישי היא ג’יין, אחות המטפלת בחולים סופנים. היא ה”צד הבריא” שעומד מול ומגלה את המכנה המשותף של כולם. “בסוף לא מעט מבקשים לראות את הים.״
ארבעת הדמויות מתמודדות עם הידיעה שחייהם מגיעים לסופם. הן מעבירות לקורא את מחשבותיהם על החיים ועל המוות הקרב. על הצלחות והחמצות, ובעיקר על כך שהמוות מפתיע. למרות שהאדם יודע כי המוות יגיע, או כמו שאנו תמיד משתמשים בקלישאה “הוא הדבר הבטוח ביותר בחיים”, אנחנו מדחיקים, לא מתכוננים. והנה כעת הדמויות יודעות שהרגע הגיע והן מתכננות את קץ החיים. תוך כדי הכנות ונסיעה למרכז בבוסטון הן מעלות מחשבות. כל דמות חושבת על עצמה, מה עשתה ומה התכוונה לעשות.
יוסי סוכרי יודע לצייר את מחשבות הדמויות שהוא ברא. הוא מתאר בפנינו את החולשות של הדמויות ברגישות נפלאה ומצליח לכתוב כל דמות באפיונים המתאימים רק לה. הכתיבה של יוסי סוכרי כנה. נדמה שכל הדמויות אם נאגד אותן יחד הן תבטאנה את מכלול המחשבות של הסופר על החיים ועל המוות. על החמצות לצד הצלחות, על חוסר או רצון להספיק מול מה שכבר היה.
הכתיבה של יוסי סוכרי עדינה ולפעמים פיוטית. כתיבה רגישה של דמויות אנושיות, דמויות שיכולות להיות הקורא או השכן בדלת ממול.
הקריאה עבורי היא חוויה אינטימית שבה אני מוצאת את עצמי חושבת על הדמויות, על התוכן או על האמצעים הספרותיים. בקריאה אני מצפה שגם מה שאני יודעת יאמר באור אחר. לצערי הקריאה בספר לא הוסיפה לי, לא העשירה אותי. איני מדברת על מידע בנושא המוות. בגילי כבר התמודדתי עם מוות, יתמות בגיל צעיר, מחשבות על מוות וחרדות ממנו. המחשבות הפילוסופיות המתוארות בעדינות עברו ועוברות במוחי. הספר הוא אומנם על סיום החיים, אבל מעורר שאלות אצל הקורא על מהות החיים ואיך הוא, הקורא, ירצה לחיות.
המסקנה, שהמוות קיים בסוף החיים ואי אפשר לנצח אותו ידועה.
לצערי, הספר לא הוסיף ולא חידש לא כי בסוף מתים, אלא כי הכל היה בו ברור.
זו דעתי האישית. ועדיין יוסי סוכרי כתב ספר רגיש ועדין עם דמויות אנושיות שכולן מתמודדות עם הפחדים של כולנו. הוא מעמיד מראה מול הקורא, מראה שגורמת לדמויות וגם לקורא להשלים עם מציאות המוות.