הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
משהו קורה לבלה, ספרה נוגע ללב של אוריין צ’פלין
משהו קורה לבלה, אוריין צ’פלין
מזמן לא קראתי ספר שכול משפט הרגשתי את הלב שלי מתכווץ סיבוב ועוד סיבוב.
“משהו קורה לבלה” הוא ספר מכמיר לב, שמציף את הלב והעיניים בדמעות. ספר קומי טראגי עם סוף ידוע.
בתחילת הספר אנו פוגשים את בלה שחיה בין בלבול למציאות. היא מאבדת את זיכרונה ולאט לאט שוקעת בתוך עולמה הפנימי. בעלה אינו יודע מתי היא איתו ובאיזה רגע תעלם. הבת נעמי מתפללת בכל פעם שהיא מגיעה לביקור שאמא שלה תהיה איתה.
זהו סיפור רגיש על איבוד הזיכרון ומה קורה לאדם שזיכרונו נעלם ממנו. מה עובר על האנשים סביבו.
אוריין צ’פלין כתבה על נושא שאינו קל, נושא מפחיד ומאיים על כל אחד מאיתנו. היא בחרה להביא בפני הקורא זוויות שונות למחלת השיטיון. בצורה גאונית היא בוחנת את ההשלכות של הנושא מתוך מוחם ונקודת המבט גם של האנשים שסובבים את החולה.
בלה רוזנבאום, זמרת אופרה ידועה, נולדה בגבעתיים כבת יחידה להוריה שהפכו אותה לנסיכה. בלה יפה מהודרת מכובדת האשה עם המחשוף הנכון ושרשרת פנינים, שפתון אדום, צמה ארוכה וכסופה, מבט שרואה אל האופק לא משתהה על אף אחד. בלה שכל כולה מרוכזת בעצמה אינה רואה אף אחד ודואגת שתמיד יראו אותה.
בלה חולה בשיטיון, היא מלמדת את הקקטוס שבמרפסת פיתוח קול. אינה מזהה את בעלה ומחכה לאמא שלה שתביא לה מרק.
הסיפור מסופר דרך עיני האנשים שמסביב לבלה.
יענקלה, בעלה, שהיה כל השנים לצידה וחי בצילה, תמיד דאג לה, ממשיך עכשיו במה שעשה כל חיו, לעבוד בשירות המלכה. יענקלה אומר “עוד רגע הוא היה כספת לזיכרונות האבודים של בלה, יהיה הוכחה שהיו הדברים.” אהבתו והמסירות שלו לבלה עוררו בי הערצה. יענקלה מטפל בבלה כאילו היתה ילדה קטנה וממשיך לדאוג שהיא תישאר אותה בלה של האופרה. הוא דואג לגאוותה ומסתיר מכולם את מחלתה. בסתר הוא כותב לה מכתבים, לבלה שהיתה שלו לפני השיטיון.
נעמי, הבת היחידה שנושאת על הכתפיים את צלב הציפיות, האהבה, הדאגה, נעמי נולדה בגיל מבוגר לאחר התעקשות של אביה, כי בלה לא רצתה מחויבות, לה היתה מחויבות לשירה. נעמי ברחה עד ארה”ב ניו יורק. נעמי הילדה הטובה, השקטה מתפללת שאמה תכיר אותה.
גליה, הרופאה הגריאטרית שמחפשת מזור לחוליה ומבינה שאי אפשר להחלים מהמחלה, אלא להאט אותה. גליה עסוקה בחרדה קיומית, “עוד כמה זמן ייקח עד שאשב מול גליה אחת כמוני וידברו מעל לראשי?”
באחד הביקורים של בלה במרפאה אומרת לה בלה ספק מתוך שיטיון ספק מתוך רגעי הערות משפט שגורם לגליה לחשוב על עצמה. מזכיר לה מה חשוב בחיים.
גם המחשבות של חברותיה של בלה אינן נסתרות מהקורא, מהן אנחנו לומדים כיצד זה לחיות לצד האשה השקועה בעצמה.
ובלה? הקורא הוא היחיד שנכנס לתודעה שלה, יודע על מה היא חושבת. מבין את הבלבול שלה.
כל הדמויות יחד מתחברות כמו אריג צבעוני לתאר את המחלה המפחידה. כל אחת מתארת צד אחר.
זכיתי בשתי נשים אהובות. חמותי, אשה יקרה שפעמים רבות שאלה אותי, “מה טוב יותר בזיקנה, לא לזכור או להיות חולה בגוף?” אני שהייתי צעירה ולא ראיתי חולי שיטיון אמרתי בביטחון שעדיף לו, לחולה, לחיות בשיכחה. הסביבה סובלת והוא לא. לצערי טעיתי. אמי החורגת מאבדת את זיכרונה, כעת אני מבינה עד כמה המחלה הזו אכזרית לחולה שסובל ולמי שעומד מולו. היא אומנם מזהה אותי ושמחה לראותי, אך מתעקשת שאני איני הבת של בעלה ז”ל, אבא שלי. עצוב.
בנוסף לדמעות ולרגשות עזים שחוויתי במהלך הקריאה, הספר מעלה נושאים כואבים, הבדידות של מי שנשאר לצד החולה, אין חברים. אין עם מי לחלוק. ילדים שהוריהם הופכים לתינוקות.
מה קורה למי ששוכח. מה קורה לאהובים שלידו, מה קורה לרופא שרוצה לעזור, לתקן.
לא ידעתי על מי לחמול, על הבעל האוהב, על הבת שחיפשה אהבה כל חייה, על השכנות, החברות או על הרופאה שמייצגת את כל אחד מאיתינו.
התנדנדתי בחמלה בין הדמויות. לרגע הזדהיתי עם יענקלה הבעל, לאחריו יכולתי לחוש את נעמי הבת ואת החברות. החרדות של גילה הרופאה איימו עלי ובעיקר חששתי להפוך לבלה שאינה יודעת ואינה זוכרת.
הספר מספר סיפור אנושי כואב הכתוב ברגישות ובהומור. כן. יש בו הרבה הומר וחיוך. ההומור שבו גורם לו, לספר, להיות לא מעיק.
עוד מילה על העטיפה המדהימה של הספר. הדמות שבכריכה היא מציאותית ומחוברת לצמה הכסופה.(חמותה של אוריין צ’פלין) את העטיפה צילמה בכישרון רב, שונית פלקו-זריצקי.
ממליצה בחום רב, אל תוותרו.
משהו קורה לבלה, אוריין צ’פלין
עורך, יואב רוזן
ספרית הפועלים, 2023