שנה טובה ומתוקה.

אני חייבת לשתף אתכם בחוויית הקריאה שלי. התחלתי לקרוא את הספר ולאחר מספר עמודים חשבתי להניח אותו ולוותר, שיחה קטנה עם חברה איתגרה אותי.

למה המשכתי? מה משך אותי להמשיך ולקרוא? אולי יצר המציצנות, לקרוא על אשה רגילה שחווה חוויות כמעט כמו כל אחת מחברותי, אולי הרצון לגלות שגם אנשים כמוני מגלים משהו, מופתעים, חווים אולי חוויה חד פעמית.

וכך מצאתי את עצמי צוללת עמוק אל תוך חייה של לאה שהגיעה לאמריקה בשנות השישים ללמד ילדים יהודים. הגיעה ונשארה שם כל חייה.

את המכתבים שנמצאו בדירתה מוסר בנה של לאה לעורכת על מנת שתוציא אותם כספר. אמו חלמה להוציא ספר.

העורכת מזהירה את הקורא ובכך פוטרת עצמה מאחריות. “אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי, תנו דעתכם מה פירוש ערך ספרותי” ובהמשך היא אף מונה את ערכו הספרותי של הספר הנמצא ברובד סמוי.

בכל תחילת  שנה לאה  כותבת לחברותיה מהסמינר את כל קורותיה באותה השנה. התיאורים והתכנים די בנאלים ואף משעממים, אבל בתחבולה ספרותית על מנת לסקרן את הקורא כותבה לאה נ.ב. ארוך לחברתה מירה. בנ.ב. היא מגלה את אשר על ליבה, מעלה על השורות את מה שניתן להבין בין השורות. זהו הסיפור האמיתי של לאה. למירה היא מגלה את אשר על ליבה, ״ רק לך אני יכולה לכתוב ממש מהלב, בלי מסכות ובלי מסווים”

כך שנה אחר שנה מגלה לנו לאה ולחברותיה את קורותיה בארה”ב. מי הם חבריה, עבודתה, נישואיה וכישלונות הנישואים. החברות אינן משיבות לה על מכתביה והיא ממשיכה להטעין אותן במידע שנה אחר שנה, ותמיד מסיימת ב”שנה טובה ומתוקה, שנה של ליבלוב.”

המכתבים חד צדדים. אין תשובות של הנמנעות,  ולקורא אין ברירה, אלא להאמין לדבריה, אבל בין השורות האמת לפעמים מבצבצת. בינתיים היא הופכת ממורה למרצה לעברית באוניברסיטה, כבר יש שתי מכוניות, סמל מעמד ושני בנים. ובין לבין מתבהרים פרטים על חייה, הצלחותיה, כישלונותיה ובעיקר יחסיה עם החברות ובעליהן.

תוך כדי סיפורי חייה, שאותו היא מספרת באופן תמים, הקורא יודע בדיוק לאן זה יתפתח, רואה את מה שהיא לא רואה. כמו למשל, שיטת הפירמידה, תמימות שמנצלים אותה.

היה מעניין לקרוא את הפער בין מכתביה לחברות לבין מכתביה למירה.

״אני מרשה לעצמי להיות גלויה איתך, ולספר על הקוצים ולא רק על השושנים.״

וכך במשך שישים שנה נפרשים לנגד עינינו קורותיה. הביוגרפיה חולפת בין דפי הספר. הקורא מצייר בעיניו את דמותה של לאה כתמימה. שרואה רק בדיעבד. אבל המכתב האחרון שבו חושפת לאה את הרגשותיה  משנה משהו בזווית הראייה של הקורא. מכתב שגרם לי לרגשות חמלה כלפיה.

לאה שולחת שנות טובות בכל שנה, שם הספר הוא “שנים טובות” להבדיל בין הכרטיס המתקתק והמבטיח לבין השנים האמיתיות.

כשסיימתי לקרוא חיפשתי מה היתה הסיבה שקראתי את הספר, מדוע נמשכתי לשיגרת חייה המשעממים מעט של לאה? לא הכתיבה המפורטת ואף הטרחנית משכה אותי. אולי רותקתי לפירוט החיים הרגילים, אולי הרצון למצוא אנשים כמו כולם, אבל בעיקר המשיכה שלי לקריאה היתה הרצון לדעת מה יקרה? איזו הארה תהיה לגיבורה, איזה סוד או גילוי ייחשף. אותי לאה שיעממה, בבנאליות שלה, בתמימות, לזכותה ייאמר, שהיא דמות בעלת כוחות של עוף החול, מצליחה לקום ולחזור לעצמה למרות הנפילות.

מעריציה של מאיה ערד יהנו מאוד מהספר. לטעמי דמותה של העלמה מקזאן טובה בהרבה מדמותה של לאה.

שנים טובות, מאיה ערד

עורך, אלי הירש

הוצאת חרגול+פלוס, 2023