הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
זאבה, ספרה המיוחד של מעין רוגל
“זאבה” של מעין רוגל הוא ספר מאתגר.
שני סיפורים הכתובים ברגישות ומתארים דמויות בודדות. זאב, או נכון יותר זאבה. שני סיפורים מתעתעים ומעבירים תחושה של הליכה על חבל דק, כמו שאחת הגיבורות אומרת “הליכה על קרח.”
שני סיפורים שקשורים זה בזה. דמויות שעוברות מסיפור אחד לשני. מתעתע אמרתי, אז זהו שהוא אינו מתעתע רק בשיתוף הדמויות בשתי העלילות, אלא שהעלילות והאירועים מתעתעים. יש תחושה של קריאה בספר מתח, או ספר אימה, או ספר על מחשבות ובדידות. כל התשובות נכונות.
מעין רוגל היא כותבת יצירתית, הספרים שלה אינם דומים זה לזה. התאהבתי בכתיבה שלה בספר “מה את יודעת”, ואף הענקתי לו ציון גבוה בטבלת המבקרים של עיתון הארץ. הנובלה “יער” כתובה כאגדה עם רמזים מציאותיים. ספרה “המכניקה של הרגש” הוא ספר הדרכת כתיבה הכתוב היטב עם הסברים מפורטים. עבורי הוא אינו ספר כתיבה, אלא ספר כיצד לקרוא נכון יצירה.
בספרה “זאבה” משלבת מעין את כל כישוריה כסופרת ותסריטאית. העלילה עברה מול עיניי כמו סרט, לפעמים אפל, לרגע מפחיד ובחלקו אינו ברור ברגע הראשון. סרט שצריך לצפות בו עד לסיום.
צריך לקרוא לאט לאט את הסיפורים, כדי להבין מה קרה בעלילה, בין השורות ואפילו בין האותיות והמרווחים. בייחוד את הסיפור “זאבה.”
החיבור בין הסיפורים אינו רק בדמויות, אלא בעיקר בבדידות של הגיבורות וברצון שלהן לקשר.
גיבורת הסיפור הראשון “עין שמאל”, ענת, מאבדת את חברתה הטובה בילי. בילי מתה ממנת יתר, או התאבדות, או שניהם. בילי וענת היו קרובות מגיל צעיר. בילי היא הפרועה מבין שתיהן, זו המעזה, זו שאין לה גבולות ואם יש היא מותחת אותם.
בילי הורישה לענת את כל חפציה וזו נשארת עם שקיות ניילון שחורות בארון, ומחכה לחברה אחרת שתבוא לאסוף אותן. השקיות חונקות אותה, עד שהשקיות תיאספנה ענת עוזבת את הדירה ועוברת לגור / לשמור על דירות של אחרים. “הבנתי שהצעקה עוד מהדהדת בי. שהשקיות השחורות עוד רובצות בחדר ומה שבתוכן מאיים לבקוע את הממברנה ולהתפזר, להציף את הבית כולו
בדירות שאינן שלה היא שומעת, רואה, מרגישה את מי שגר בדירה.
דמות מרכזית בסיפור היא עין שמאל של ענת, עין שעברה ניתוח פזילה עכשיו העין חוזרת לפזול, תרתי משמע, בורחת הצידה בחירות משל עצמה ורואה כל מה שנסתר.
“הרגשתי את העין מתעוררת שוב. אכזרית, נחושה. באיזו טיפשות האמנתי שסילוק השקיות יסלק את המבט הזה. רציתי לעצום עיניים. רציתי לברוח משם. רציתי לעצור את מה שיגיע. לא רציתי לראות עוד.
בינתיים עד שהשקיות יצאו מהדירה, ענת מנסה לחיות את חייה, היא חוזרת לעבר, לחברות עם בילי, לתחושה שבילי משכה אותה למעמקים. ובעיקר לחיפוש העצמי שלה.
בסיפור השני הנושא את שם הספר “זאבה” הגיבורה היא מעיין חוקרת פרטית, זאבה בודדה. היתה נשואה חודש. שבוע לאחר החתונה הדביקה את בעלה בקורונה, לא רק את בעלה, אלא גם את הורי הבעל, שכנים בבניין ואף כמה מדיירי הרחוב. בעלה נפטר לבדו בבית החולים, והיא היתה כלואה במלונית. (זוכרים את סרט האימה הזה מלפני 3 שנים?)
הבדידות ורגשות האשמה עושים בה שָמות. והיא מחליטה לשנות את שמה, להחליף זהויות, לברוח ממי שהיתה.
“היא נכנסה לשם מאיה סביצקי, שעוד לא הספיקה לעדכן את ה”עמר” החדש שלה במשרד הפנים, ויצאה אוסי לוין. נכנסה אלמנה ויצאה רווקה. זה יותר טוב מטיפול קומפלט, מפילינג עמוק. זה להחליף עור. שם. היסטוריה. זה טוב ככה. ”
הדמות של הגיבורה באה ויוצאת גם מהסיפור הראשון, ממשיכה את מה שהתחילה שם.
סיפור מתעתע, סיפור מתח יש בו משהו אפל עם הפתעה ופואנטה בסיום.
שני סיפורים הכתובים היטב, הדמויות שלמות ועגולות, מעין רוגל מצליחה לחדור לנפשן של הגיבורות שהיא יוצרת. הדמויות מיוחדות ומורכבות, יש בהן צבע וגוון אחר, הן רגילות אך בעלות ייחוד.
הספר “זאבה” הוא ספר מעניין וכמו שציינתי, מאתגר. הוא לוקח את הקורא אל מקומות אחרים, אל הרפתקה פסיכולוגית מיוחדת. מחזיר אותנו לימי הקורונה, שגם אם היא רחוקה מעט מאיתנו, עדיין מצטיירת בעינינו כמשהו לא מציאותי, משהו הזוי.
קראתי את שני הסיפורים בהנאה רבה. רותקתי לכתיבה ולדמוית המיוחדות של הסיפורים.