הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ספרים מחוקים – חיים וייס
קריאה בספרים ממוארים היא סקרנות והצצה עבורי.
אני סקרנית לקרוא אילו זיכרונות מעצבים בחר הסופר לשתף את הקורא. והאם הזיכרונות הם עירוב של עובדות עם בדיה. בכתיבת הזיכרונות הסופר פותח בפני הקורא הצצה לעולמו ולאירועים שעיצבו את חיו.
זיכרונות הילדות בפרט וזיכרונות באופן כללי מתעתעים הם. האם היו בדיוק כמו שזוכרים?
חיים וייס למד מאימו את בריאת העבר מחדש. היא סיפרה לו שישבה על ברכי ביאליק, וכשחיים העיר לה שביאליק נפטר לפני לידתה, פטרה אותו במילה “עובדה”. וכך, ברור לקורא שהמספר יערבב יחד עובדות עם דמיון או עם השלמות פערים. וכמו אימו הוא “יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה על כוחם של אלו שהתרחשו.”
בכתיבה מרתקת, רגישה ועדינה מצליח חיים וייס להעביר לקורא את פרטי חיו, את שברי האירועים שאולי עיצבו אותו.
“פרקי הספר הזה שבורים וקטועים ומציאות ובדיה משמשות בהם בערבוביה. מקצת מהדברים קרו ומקצתם לא, ועל רובם אין ברצוני או בכוחי להכריע. הסיפורים הללו אינם מבקשים להתלכד לכלל תמונה אחידה, שלמה אלא נגזר עליהם להישאר בשבריריותם.”
חיים וייס כותב את זיכרונותיו כאילו הם חיים וממשיים, כך שהקורא חש אותם מול עיניו.
האירועים שבחר הם אירועים מכוננים עבורו מילדותו עד בגרותו, מימיו הראשונים בבית הספר העממי, בית הספר שנמצא בקצה השני של העיר בשכונת קטמון, עד לסיומם. זהו סיפור מסע מילד לנער ועלם מהדת אל החילוניות. התיאורים החיצוניים והאירועים הם הארות שלו למסע הפנימי.
במשפטים צבעוניים הוא מכניס אותנו לעולמו הפנימי. עולם של ילד סקרן וחכם, שאינו מבין את פשר מצוות עשה ואל תעשה שנכפו עליו. מסעו מתחיל כמסע פיסי באוטובוס החוצה את העיר אל בית הספר, שנמצא בקצה השני של העיר. הוא אהב להביט מכיסאו על נהג האוטובוס שהוביל אותו ואת חבריו לביה”ס.
באותן נסיעות במפגש הרחובות יחזקאל ושמואל הנביא הוא פוגש באשה הלובשת חלוק ורוד מרופט וידייה אל השמיים, חלקי גופה החשופים הם עדות לנפשה השבורה. את הטקס היא מקיימת פעם אחר פעם, איש אינו יודע מה שמה. “המשוגעת מהלאגר” מפטיר הנהג.
זיכרונותיו מתמקדים בעיקר בלימודיו בבית הספר הדתי בהתבגרותו שלו ושל חבריו. התיאורים שלו לא רק צבעוניים, אלא מלאי הומור. היו לי רגעים שפרצתי בצחוק. אמיתי ! למשל תיאור בר המצווה של חברו, אילן בנו של קבלן עשיר, אילן הוא “מערוגה אחרת”, שונה במראהו ובהתנהגותו. בבר המצווה הוא וחבריו נחשפו לעולם אחר, עולם מאיים. הוא וחבריו הרגישו שנחטפו לעולם זר. מכושפים הביטו ברקדניות הבטן המעורטלות. ההורים זעמו על כך ש”בנינו הרכים זוהמו, נזק לכל החיים” ואילו הוא חזר מאושר. עבורם זו היתה חניכה לפיתויים.
במגרש הכדורגל למדו על מיניות נשים וארוטיקה. מבטי הערגה מול תמונות הערום לוו בקללות הרב שנשמעו במוחם.
הפרק המצחיק ביותר, שגרם לי לפרצי צחוק עד דמע הוא הפרק “ספרים מחוקים” ששמו הוא שם הספר. מחשש לספוילר לא אספר במה הוא עוסק רק אומר שזהו אחד הפרקים החשובים בראיית עולמו של המספר. פרק שבו למד על מקום הדת בעולם התרבות, על הספרות, ועל השלטת דעת הרבנים ואיסורים. על החטא כאסון. בין האירועים הכתובים בהומור צפונה דעתו של חיים וייס כנגד איסורי הדת. ובעיקר יש בו את זרעי אהבתו לספרות העברית, אהבה שממשיכה עד היום.
המצחיק הוא שעל העולם החילוני הוא למד מקריאה בעיתוני לאשה של אימו שהוטמנו עמוק בארון בין חולצות, כובעים וכיסויי ראש.
ספר שהוא תענוג קריאה, מרתק ומרגש בעדינותו.
את הספר ערך חיים באר ברגישות רבה.
ספרים מחוקים, חיים וייס
הוצאת אפרסמון, 2022