רומן מקסים ומחמם לב. נשאבתי אליו. רומן שהוא מסע פנימי של הגיבורים אל הכאב האישי שלהם. מסע אנושי ורגיש שייגע בקורא.

האם אפשר להתאהב באדם מבלי לראות אותו? האם הנכות שלהם יכולה להתקבל אצל כל אחד מהם?

 מה קורה לזוג אנשים, שחולקים יחד חדר במחלקת שיקום? לשניהם טראומה בעקבות תאונה שעברו. שניהם שונים באופיים. הם אומנם באותו החדר, אך וילון מפריד ביניהם והם לא ראו האחד את השנייה.

אליס ואלפי עברו תאונה קשה.

אליס,רווקה, עצמאית, צינית. בגלל אירוע מהעבר היא הסתגרה, התמסרה  באופן טוטאלי לעבודתה, פרט לחברתה הטובה שרה, שעברה לאוסטרליה, היא לא הקיפה עצמה בחברים. ערב אחד כשנשארה לעבוד עד השעות המאוחרות, פרצה שרפה במקום העבודה, והיא נכוותה קשה. כולם אמרו לה שהיה לה מזל. כשהתעוררה גזרה על עצמה שתיקה. התחבאה מאחורי הווילון ולא נתנה לאיש לראותה.

אלפי, הוא פדגוג לחינוך גופני ותרפיה בספורט, פטפטן, בעל חוש הומור ציני, אלפי הוא קטוע רגל. פותר תשבצים, דרך חיפוש משמעות ופתרון הגדרות הוא מדובב את חבריו לחדר, יוצר איתם קשר. הפתרונות הם לחידות האישיות שלו ושל הסביבה.

מה שקרה לאליס יודעים כבר בתחילת הקריאה, אבל מדוע רגלו של אלפי נקטעה לא יודעים, הרמזים ניתנים פרט אחר פרט בהמשך.

עכשיו אליס ואלפי חולקים חדר, האחד מדבר והשנייה שותקת. אליס הופכת לאתגר עבור אלפי, הוא משוכנע שמיד היא תדבר איתו, עם הפטפטן המקצועי והמצחיק, אלא שלא. אליס אינה מגיבה, לוקח זמן עד שהיא מושיטה לו יד מאחורי הווילון. אלפי אומר לה.

״ אף אחד לא אוהב רצינות, העולם מלא בעיות, תסתכלי סביב״

 דווקא אליס שאינה מכירה אותו, בעזרת הווילון שמסתיר אותה וחוצץ ביניהם מרשה לעצמה לומר לו את הדברים הכי אמיתיים על עצמו, למרות שהם קשים.

“הצלקות שלנו הם הסימנים של כל הסיפורים שלנו״ אומר אלפי לאליס ומשכנע אותה להתמודד על התאונה ותוצאותיה.

הסיפור כתוב משתי נקודות מבט, של אליס ושל אלפי. נקודות המבט אמינות ומקרבות את הקורא ללב הדמויות. אלפי משעשע, מתחבא מאחורי  חוש ההומור הציני. הוא כל כך אנושי שבקלות ניתן להתאהב בו. אליס לעומתו השתקנית והרצינית מהווה דמות מול, שמראה כי החיים אינם קלילים כמו שאלפי מצייר אותם.

זהו רומן בעל מסר של תקוה, גם אם נמצאים בתחתית תמיד צריך לזכור שיש אור, יש תקוה ובעיקר אהבה וקירבה שמנצחים את האופל.

הכתיבה של אמילי הוטון רגישה, היא שמה לב לכל הפרטים האנושיים והפסיכולוגי. ברגישות רבה ובהבנת הדמויות שלה היא מובילה אותנו לסיום, גם אם הוא סוף טוב של אגדות הוא משכנע. הקורא שחווה את סבל הגיבורים הפיסי והנפשי שמח על הסיום המזוכך.

הקריאה בספר הגיעה לי בדיוק בזמן, לכל ספר הזמן שלו. לא יכולתי לעזוב את אלפי ואליס במחלקת השיקום,רציתי גם אני להחזיק את ידם ולא להרפות. הכריכה הרתיעה אותי מעט. בסיום הקריאה היתה לי מאוד ברורה, כי מה צריך אדם בזמן של כהות וחושך אם לא תקוה של פרחים צבעוניים.

הסיום  היה לי ברור מהמשפטים הראשונים. אבל לפעמים הסיום אינו מעניין, כמו הדרך שאותה עוברות הדמויות. רציתי לדעת איך שתי הדמויות שכמעט וכל עולמם חרב עליהם יתמודדו עם האובדן וימשיכו הלא. איך הם יצליחו לחלץ עצמם. איך מחיים שהיו ונשרפו ברגע ניתן להשתקם.

״אם את לא רוצה למות, אז את חייבת למצוא דרך לחיות.״

“לפני שראיתי אותך”  ריגש אותי, חייכתי ובכיתי, התעצבתי על הדמויות והסבל שלהם. אהבתי אותן ורציתי שישתקמו.

ממליצה בחום.

לפני שראיתי אותך, אמילי הוטון

מאנגלית, דלית כהן

הוצאת ידיעות אחרונות, 2022