הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
משפט אהבה, ספרה המיוחד של שרה שילה
“משפט אהבה” הוא ספר חכם, עמוק, מקורי. מורכב ובעיקר אמיץ.
איני חושבת שיש עוד ספר, שכתוב כך ועוסק בנושא כל כך טעון.
כשאנחנו אומרים “בית” המילה אינה מתייחסת רק לקירות ולחפצים שבו ,אלא לתחושת הביטחון, להרגשה שאנחנו מוגנים בין הקירות ותכולתם. אנחנו אומרים “הבית מחבק, מקבל אותי.” אנחנו אוספים חפצים ושמחים שהם במקומם, הם משרים עלינו ביטחון. אבל האם התייחסנו אל חפצי הבית והקירות, כאל בעלי נשמות ועיניים, שרואים אותנו על כל הצדדים שלנו, חפצים שבוטחים בנו שנשאיר אותם איתנו ותמיד נהיה שם, או אולי הם נקשרים אלינו, ולפעמים מישהו מבני הבית נוטש אותם ומשאירם מאחור?
שרה שילה מאנישה ומנשימה את חפצי הבית, היא נותנת להם אפשרות ביטוי ודיבור. חפצי הבית החלון, הקיר, השטיח, המתלה, המראה, אפילו חוט התפירה מקבלים יכולות מחשבתיות והם יכולים לומר את דבריהם. החפצים שהיו דוממים מקבלים רוח חיים ומספרים את סיפורו של הבית ובעיקר את סיפורם של אנשי הבית והשבר שארע. מחשש לספוליר לא אפרט.
פרק הפתיחה לא רק שהוא גאוני, אלא גם יצירתי. התקרה מביטה ברצפה ובלכלוך שעליה. התקרה מתנשאת מעל הרצפה וחוזרת שוב ושוב “גם אילו אני רצפה, לא הייתי מגיעה למצבה.” ומוסיפה “אני מוכרחה להיזהר שלא ידבק בי משהו מאותה מלוכלכת.”
זוג הורים, בעלי מכבסה במרכז הארץ, חווים טרגדיה אישית. החפצים שהיו עדים לטרגדיה, מספרים את הסיפור. כל חפץ מתאר את רגשותיו לאירוע ומתאר את מה שקרה. מראה אחת עיוורת והשנייה רואה את האמת במערומיה. מכונת התפירה יישרה קו, והחוט תפקידו לחבר שניים, שאינם מסוגלים לעשות זאת בעצמם. דלת הכניסה נחלקה לשניים האחד, והיחיד והפכה לדו צדדית.
קרה שבר, משהו שהיה נעלם ואז החפצים רוצים את “שיבת הקיומים.”
ההורים חווים טראומה ואינם מסוגלים להתמודד. הם מחפשים אשמים. הם שותקים, החפצים מדברים במקומם. כאשר ההורים מדברים הם מדברים בלשון רבים, הם חטיבה אחת, שניהם זהים. ההורים עסוקים בהאשמה, מחפשים מי אשם באירוע. הם עסוקים בניקיון הבית. טיהור. ההורים מתוארים, כחסרי רגשות ואילו החפצים המואנשים הם הרגישים. החלון מביט ומספר מה הוא רואה, מכונת התפירה מתארת את ניסיונות חיבור הבדים, המראה מתארת את ההשתקפות, ומתארת לשאר החפצים את מה שהיא רואה. הם בניגוד להורים יודעים את השתלשלות האירועים, הם זוכרים היטב. תפקיד החפצים הוא לחשוף בפני ההורים והקורא את האמת. וכך לאט לאט נפרמים החוטים.
״הבית מאיים להתערטל ולחשוף את פגמיו.״
הדו שיח מתנהל בין החפצים, ההורים הם עדי שמיעה לנאמר סביבם, ההורים מרגישים, שהבית אינו מצדד בם. דרך שיחתם של החפצים הם לומדים לדעת מה קרה. או אולי ברובד הסמוי החפצים מדברים את ההורים ומעלים לתודעתם את מה שהכחישו, את מה שלא רצו לראות. והגילוי שהם מגלים אינו קל להתמודדות.
הספר כתוב בחמישה חלקים, כל שם של פרק הוא בעל משמעות מילולית להבנת העלילה. יש בו מתח, הקורא רוצה לדעת מה קרה. מה הוביל לשבר ומה תפקיד הדוברים באותו אירוע טראומטי.
הקריאה בו אינה קלה. כיוון שאין עלילה ליניארית, על הקורא לארגן את האירועים לפי הסדר. הקושי העיקרי הוא הפרדת דיבור החפצים מדיבור ההורים. ההורים כתובים בגוף רבים, אנחנו, הלכנו, היינו, הכל יחד, הם חטיבה אחת. וכחטיבה הם לא השכילו להבין את המתרחש בביתם שלהם. האיחוד שלהם נותן להם תחושה של כוח, חוזק. הקורא שואל את עצמו האם הם יופרדו אחד מהשני? האם יוכלו להבין את השתלשלות האירועים ואת אטימותם או עיוורונם?
הספר כתוב בכפל משמעות, כל משפט הוא בעל שני רבדים, רובד גלוי ורובד סמוי. בחירת החפצים ותפקידם הוא בעל כפילויות ובעל מטרה. מטרת השיחה, השימוש בחפצים מסוימים מוביל את הקורא להבנת המשמעות הנסתרת של האירועים. היו מקרים שנאלצתי לעצור ולנסות להבין למה התכוונה המראה כשאמרה “שהיא ראתה את האמת במערומיה.” “הווילון רוצה אבל לא יכול להוכיח שהוא באמת דו צדדי.”
יופי הכתיבה הוא ביכולות של הסופרת לתת לכל חפץ שפה וסגנון משלו. ניכר שהספר נכתב זמן רב ובקפידה, הסופרת בחרה כל משפט בדייקנות, התאימה את הנאמר בדיוק מופלא.
ספר הביכורים של שרה שילה, “שום גמדים לא יבואו” פורסם בשנת 2007 וזכה בפרס ספיר. הספר מספר את סיפורה של משפחת דדון שחיה בצפון הארץ, הספר כתוב בשפה מדוברת ופשוטה, שפה שחדרה אל לב הקוראים. הספר “משפט אהבה” כתוב בשפה מנוגדת לאחיו, שפה גבוהה, בעלת כפל משמעות וביטויים.
הקריאה בספר אינה מתמסרת, זו קריאה מאתגרת, אך מתגמלת בסיומה.
ספר מורכב ואמיץ. יוצא דופן, שרה שילה כותבת בגלוי על נושא שאינו קל.