הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
בעירה – ספרה המרתק של מייגה מג’ומדר
בהודו עדיין לא טיילתי, שנים חלמתי להגיע אליה, אולם הרתיעה מהמראות והסיפורים, דחקה את הנסיעה. מי יודע, אולי בערוב ימי אצליח להגיע ולטייל במדינה.
בינתיים אני מסתפקת בקריאת ספרים ובצפייה בסרטים על הודו, ובכך אני מקרבת את הריח והצבע שלה אלי.
את הספר “בעירה” קראתי ב”מכה אחת” כמו שאומרים. העלילה ריתקה אותי, התאהבתי בדמויות ותעבתי דמות אחת. הרגשתי את הבעירה צורבת לי בקיבה ובעיניים.
“בעירה” מספר את סיפורה של הודו דרך שלוש דמויות.
ג’יוואן, נערה בשנות העשרים, גרה בשכונת עוני בפחון מאחורי פח הזבל, עובדת בחנות מוצרים יוקרתית ומביטה בקנאה בלקוחות העשירות. ג’יוואן רוצה שגם לה יהיה כסף. ערב אחד, היא משתפת בפייסבוק סרטון של פיגוע טירור, הבערת קרונות נוסעים. בהיסח הדעת היא כותבת ““אם המשטרה לא עוזרת לאנשים רגילים כמוכם וכמוני, אם המשטרה סתם עומדת ומסתכלת איך הם מתים, האם זה לא אומר שגם הממשלה היא טרוריסטית?”
המשפט התמים הזה. משפט שמבטא את תחושותיה כאזרחית מוביל למעצרה.
לאבלי, טרנסג’נדרית שחולמת להיות שחקנית, לשם כך היא לומדת אנגלית אצל ג’יוואן. לאבלי חולמת על חיים אחרים, טובים יותר. עד שחלומה יוגשם היא מתפרנסת מברכות בחתונות בלידות, לפי האמונה מי שנולד לא בגופו מעניק ברכה ליילוד ולמי שמתחתן.
“האנשים המסכנים האלה מפחדים מהמון דברים, ובראש הרשימה הפחד שאלוהים יקלל אותם במזל רע. אבל את זה אני דווקא יכולה להבין, כי אני בעצמי האדם הכי מקולל בעולם.”
עד שתהפוך לשחקנית היא לומדת משחק ומסריטה את עצמה בזמן השיעור והחזרות.
ג’יוואן ולבאלי שתיהן נולדו במעמד נחות האם יוכלו להגשים את עצמן?
“אם אני חושבת על זה, אני באמת מרגישה ששתינו, ג’יוואן ואני, לא יותר מחרקים. אנחנו לא יותר מחרגולים שתלשו להם את הכנפיים. אנחנו לא יותר מלטאות שקצצו להן את הזנב. יש מישהו שמאמין שהיא חפה מפשע? יש מישהו שמאמין שיכול להיות לי קצת כישרון?”
מר חינוך גופני הוא הדמות שמדברת דרך עיני מספר יודע כל בגוף שלישי. מר חינוך גופני היה המורה של ג’יוואן. יום אחד הוא מגיע לעצרת של המפלגה ונשבה בקסמי הכוח של האנשים החברים בה. הוא יעשה הכל כדי למצוא חן בעיני עומדת ראש המפלגה ועוזריה. מעמדו במפלגה מקנה לו כוח וכסף.
ג’יוואן התמימה מקוה שחפותה תתגלה, היא בוטחת בעורך הדין שלה, היא מבינה שעליה לפרסם את סיפורה ומתראיינת לעיתון. תקותה הנואשת היא שהציבור יאמין לה.
בית המשפט מבקש מלאבלי ומר חינוך גופני להעיד. ג’יוואן בטוחה שהם יהיו לטובתה. אלא שבנתיים יש שיפור במעמדם של לאבלי ומר חינוך גופני, האם יעידו לטובתה, או לא?
עלילת הסיפור נעה בין שלוש הדמויות. העלילה המרתקת והסוחפת אינה מניחה ואינה מרפה תרתי משמע. לא יכולתי שלא להזדהות עם ג’יוואן וחוסר האונים שלה. דמותה של לאבלי נכנסה אלי לגופי ונשמתי, למרות הכאב שלה על מי שהיא היא תמיד היתה אופטימית והבינה את האנשים, שהתרחקו ממנה. מר חינוך גופני דחה אותי, התאווה לשררה ומעמד על חשבון אחרים והאמת לא הניחה לי.
מייגה מג’ומר מיטיבה לתאר את הודו דרך עיניהם של גיבוריה. היא מתארת את העוני, העליבות את התשוקה לכסף שיקנה מעמד ואיכות חיים.
הספר מתחיל בבעירה בקרון הרכבת, אבל הבעירה היא פנימית בעירה לשיפור החיים, בעירת התשוקה להצליח, אצל לאבלי למשחק, אצל מר חינוך גופני למעמד וכוח.
הסיפור מציג את המדיה ותפקידה, מצד אחד משפט של כעס, מוביל לעריפת ראש ומצד שני סרטון משכנע מוביל להצלחה.
האש של הבעירה עוברת כחוט השני לאורך הספר. ג’יוואן למדה לעשן כשהתחילה לעבוד בחנות, קרונות הרכבת עלו באש, סרטוני הוואטסאפ עוברים ברשת כמו שריפה.
“בעירה” הוא סיפור טוב, הכתיבה פשטנית לטעמי, הדמויות אינן מפותחות מספיק, אבל העלילה סוחפת. מלאת צבע, אווירה, ריחות וכאב. מייגה מג’ומר מתארת את הודו על כל צדדיה הלא יפים, עוני, שנאה למוסלמים, למעמד הנחות, רמאות, עדות שקר רצון להפוך לעשירים להתקדם.
אחרי שקראתי את הספר בשקיקה, האם אסע לטיול בהודו? מי יודע.