ספר שהוא ספריה שלמה עמוסת ספרים, ספר המנהל דיאלוג עם הספרים, עם הקורא ועם גיבורי הספר.

“הספר שבעין הסערה” הוא ספר חכם בעל תובנות שכל אחד יימצא בו את עצמו.

ספר שמכיל נושאים רבים,  אובדן, מוות, שכול, תא משפחתי שמתפרק, מחלות נפש, בעיית השפע ,הזבל והמחזור, התבגרות, יצירתיות ובעיקר משמעות אומנות הסיפור בעולם.

הספר  מגנט אותי אליו. הוא הפעיל עלי שני כוחות מנוגדים, מצד אחד הרגשתי שהוא מפורט יתר על המידה, ועריכה היתה מיטיבה עימו, בנוסף הוא הביע מפורשות דעות על החיים, דעות שאני יודעת. אבל, נמשכתי אליו, בכל פעם שהחלטתי שלא אמשיך מהסיבות שמניתי הוא קרא לי, אפילו לא הרפה ממני. נמשכתי אליו.

ואז הבנתי, מה שקרה לי עם הספר, זה בדיוק מה שקרא לבני גיבור הספר.

בני שמע חפצים שפונים אליו, חפצים שמדברים אליו, והחפצים אף הנחו אותו. גם אני הרגשתי שהספר אומר לי תמשיכי לקרוא. וכך עשיתי. ואיני מצטערת.

גיבור הספר, בני,  עובר תהליך של התבגרות. קראתי המוני ספרי התבגרות ומסע, אבל ספר רעיוני שכזה טרם. זהו ספר חיים.

אנחנו משתמשים בביטוי “כל אחד יכול לכתוב ספר על חייו.”  רות אוזקי מראה כיצד החיים של כל אחד הופכים לספר. ״אחרי הכל בשביל זה יש ספרים, כדי לספר את הסיפורים שלכם, לשמור אותם שיהיו בטוחים בין הכריכות שלנו למשך זמן ארוך ככל האפשר.״

בספר יש שני דוברים מרכזיים. האחד הוא הספר והשני הוא בני גיבור הספר. הספר מדבר בגוף שלישי על בני, הוא פונה אליו ומספר לו על חיו בעבר ולפעמים מקדם אותו לעתיד. החלק של בני הוא סיפורו האישי של בני המסופר בגוף ראשון. שני הדוברים מדברים לסירוגין ומשלימים אחד את השני.

״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״

גיבור הספר, בני, בנג’מן,  שנקרא על שם בני גודמן, מנהיג הלהקה האהוב על אביו, קנג’י. לדעתי  שמו מרמז על וולטר בנימין, פילוסוף, מסאי, מבקר ספרות ושדרו רדיו. הוא נער צעיר.

הספר נפתח בתאונה אומללה שבה מוצא את מותו, קנג’י, אביו של בני. מוצאו של קנג’י הוא קוראני ויפני. קנג’י חזר לביתו מסומם לאחר ההופעה. בסמטה, כמה מטרים ליד ליד ביתו הוא נופל ומשאית דורסת אותו.

בני ואמו אנבל נותרים שבורים. כל אחד מהם מעבד את השכול והמוות אחרת. בני מתחיל לשמוע את החפצים סביבו מדברים, בהתחלה הוא לא התייחס לקולות ובהמשך הוא מרגיש, שהם מפעילים עליו כוח. הקולות מובילים אותו למעשים, שבעקבותיהם הוא מוצא את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי.  אנאבל אוגרת חפצים וביתם הופך למזבלה. עד שיום אחד היא מוצאת ספר, “קסם הסידור, אמנות פינוי הבלאגן שתחולל מהפכה בחייכם.” זה הספר שינחה אותה.

בני מוצא נחמה בספריה, שם הוא מכיר את האנף ואת סלאבוי. האנף נערה מיוחדת ויצירתית, אינה שיגרתית, היא ברחה מביתה. סלאבוי הוא קבצן נכה, ומכונה איש הבקבוקים, איש הבי״ת היה משורר מפורסם בסלובניה.

בני מתחבר לשניהם והם אלו שמנחים ומובילים אותו בהתבגרותו. האנף תלמד אותו על אהבה ורגשות אינטימים, איש הבקבוקים הוא הזקן החכם.

במקביל אנבל ובני עוברים תהליך של שינוי וקירבה.

כמו ביתם של אנאבל ובני העמוס בחפצים כך גם הספר. עמוס באירועים, במחשבות, בתובנות, בידע. ספר חיו של בני מנחה אותו להבנת העולם, נותן לו עצות והסברים על מהות החיים, על האנושי שבאדם, על כך שלכל אחד יש את סיפור חיו ועליו למצוא את האירועים המשמעותיים שלו.

לדעתי זה הפגם המרכזי של הספר. הקורא הבוגר יודע ומכיר את התובנות ואין צורך לומר לו אותן ישירות, הקורא הצעיר אינטליגנטי ויכול להבין את משמעות התובנות מההקשר שבספר. לטעמי עריכה טובה היתה מיטיבה עם הספר.

יחד עם זאת, הכתיבה המשובחת של רות אוזקי מחפה על העומס והגודש, שהזכיר לי את האספנות של אנאבל בספר. יש בספר ביטויים ומשפטים מהפנטים.

״סיפורים לעולם לא מתחילים מהתחלה. הם שונים מהחיים. החיים מהתחלה עד המוות, אבל סיפורים מספרים בדיעבד, סיפורים הם חיים מהסוף להתחלה.״

אוזקי בת לאם יפנית ואב אמריקאי, היא סופרת, אשת קולנוע שיצרה סרטים עצמאים. היא כומר זן בודהיסטי, פעילה למען איכות הסביבה. אני מציינת זאת כיוון שהספר במקור נקרא  THE BOOK OF FORM AND EMPTINESS משמעות שם הספר מתקשרת לזן בודהיזם.

  אוזקי מביאה בפני הקורא את שבח הקריאה והכתיבה. את מהותם של הספרים וחשיבותם לקורא. הנושא המרכזי של הספר, פרט לכך שלכל אחד יש את סיפור חיו, הוא שבעולם שיש בו גודש של ספרים, חפצים, וטכנולוגיה עלינו למצוא את המהות של החיים באומנות הספרים.

״לספרים תמיד תהיה המילה האחרונה, אפילו אם איש לא יהיה בסביבה לקרוא בהם״

למי שאוהב כמוני את כתיבתה ורעיונותיה של רות אוזקי, למי שיכול לקחת אוויר ולצלוח את המסע של בני מחכה לו חוויה.

הספר שבעין הסערה, רות אוזקי

מאנגלית, שירי שפירא.

הוצאת עם עובד, 2022