זהו סיפור הישרדות, סיפור על אומץ ותעצומות נפש בלתי מובנים בשנים האפלות ביותר של אירופה.

לא יכולתי לעצור את שטף הקריאה בספר, נסחפתי לתוך מנהרה אפלה, ידעתי שיש אור בקצה ורציתי לדעת איך הגיבורים יגיעו אליו.

“עולם שבו צל המוות אורב בשולי כל אור.

אני שואלת את אלוהים, אבל השמים מעלי שותקים.”

קראתי מעט מאוד ספרים על אנשים שאינם יהודים וסבלו מהמלחמה. לפני שנים קראתי את הספר “שלום לאשת הפרא” ספר שבו נחשפתי לראשונה לסבל של ילדים גרמניים, לרעב, ליתמות, לבריחות והנדידות שלהם.

כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה תהיתי למה אנשים לא הצילו את היהודים, כילדה היה לי ברור שלו הייתי יכולה הייתי מסתירה בביתי יהודים ומצילה אותם. כיום כאשה בוגרת ובעלת משפחה אין לי תשובה.

הספר “האור במקומות המסתור” מציג בפני הקוראים ובפני הדור הרביעי לשואה את העובדה, שהיו כמה ניצוצות של אור בתוך האפלה הנוראית של המלחמה ההיא. של אנשים טובים שניסו בכל מחיר להציל יהודים.

הסיפור הוא סיפור אמיתי ומאשר את הביטוי, המציאות עולה על כל דמיון.

סטפניה, או בכינוייה הפשוט פושה גדלה בחווה ליד פשמישל. היו לה 8 אחים ואחיות, היא שנאה את החווה, את הסוסים, את התרנגולות, את הדשן. בהזדמנות ראשונה בגיל  13 היא עוזבת את ביתה ואחיותיה ועוברת לעבוד בפשמישל כעוזרת בית ועוזרת בחנות של משפחת דיאמנט היהודייה. גברת דיאמנט, אשה נעימה ובעלת לב רחב מקבלת אותה לביתה כאילו היתה בת משפחה. היא חיה בביתם ועוזרת בעבודות הבית ואף מתאהבת בבנם איז’ו.

כשפרצה המלחמה חיי כולם משתנים. המשפחה עוברת לגיטו. סטפניה נכנסת ויוצאת לגיטו ומבריחה אוכל לבני המשפחה. כשמספרים לה שבני משפחת דיאמנט עולים לרכבת היא מבינה שהם נותרו בחיים, אבל חייהם גיהינום. השמועות על פינוי הגיטו מגיעות. מקס, אחד מבני המשפחה מבקש ממנה להסתיר אותו. סטפניה מסתירה אותו ועוד אנשים. כשמקס מבקש ממנה להוסיף אנשים למחבוא היא אומרת “אני לא יודעת איך לעשות ואני גם לא יודעת איך לא לעשות”  לאט לאט החדר הקטן בעליית הגג מתמלא ב13 אנשים. היא יודעת שהיא מסכנת אותה ובעיקר את הלנה, אחותה הקטנה בת השש.

לא הבנתי כיצד היא מאפשרת לאנשים נוספים להגיע למחבוא ויחד איתם נערמת ערמת הפחדים שלה. היא מחליטה להוסיף, כי לא משנה כמה יהיו בביתה, המוות יהיה אחד. ״הרי הנאצים לא יהרגו אותי יותר מפעם אחת.״

החדר הקטן בעליית הגג מתמלא באנשים רעבים, לפעמים חולים, בני אנוש שרבים וכועסים, דחוסים וצפופים. קבוצת האנשים שמסתתרים, קשה להם להיות יחד,13 אנשים בחדר אחד שצריכים להסתדר אחד עם השני, לשתוק, לא לדבר, לא לריב על דברים פעוטים, לא להיאנח מרעב, לא להתעטש או לנחור. ובעיקר לפחד.

כמות המצרכים שהיא קונה אינה מתאימה לשני אנשים, לכן היא מפצלת את הרכישות לשווקים שונים. הולכת מרחקים ארוכים לשווקים שונים.

סטפניה אינה צריכה להתמודד רק עם האכלת האנשים, עליה להתמודד עם סביבה שחושדת בה והיא נאלצת להמציא שקרים. עליה להתמודד עם האנשים שנכנסים לביתה. כולל אנשי ס.ס. אבל בעיקר היא מתמודדת עם הסכנה לחייה של הלנה אחותה. האחות בת השש פקחית ויודעת איך עליה להתנהג. היא גם יצירתית וחריפת שכל ולשון. הילדה הקטנה הזו הדהימה אותי בהבנת המציאות, בחריפות המחשבה ובתגובותיה המהירות לכל אירוע יוצא דופן.

כשסטפניה עוברת לפשמישל אמה שואלת אותה, “מה עם החינוך שלך?” תשובתה היתה “פשמישל תהיה בית הספר שלי.” אז היא לא העלתה על הדעת שפשמישל תלמד אותה, על רוע, פחד, הלשנות, רעב, מחסור ובעיקר תלמד אותה על תעצומות הנפש שיש בה. “פשמישל הראתה לי את מקומי על המפה והדרך השתרעה לפני ארוכה וחשוכה.”

אחד הספרים המרתקים שקראתי לאחרונה, לא יכולתי להניח אותו, כעסתי שעלי לעזוב אותו למען משהו אחר. הייתי שאובה אליו. נדהמתי מהדמות המיוחדת של סטפניה. דמות שיש בה קור רוח, חשיבה מהירה, בעלת אומץ לענות במהירות למי שעוצר אותה. היא היתה נחושה להציל את האנשים שבביתה. לא ויתרה ותמיד מצאה פתרונות יצירתיים. ” הם לא ינצחו אותי, אני לא אתן להם.”

התיאורים בספר מוחשיים, ברורים כל כך. התחושה היא כאילו שאני נמצאת איתם, מבינה את האירועים והמהלכים. חרדה וחוששת יחד עם סטפניה, עם הלנה אחותה ועם האנשים שלמעלה.

לא אגלה מה היא עברה, כיצד צעדה כל יום לביתה בפחד ואני פוחדת איתה. בכל יום היה נדמה לה שכשתגיע הביתה הוא יהיה קבר אחד גדול.

ספר על רסיס אור באפלה והחשכה הגדולה שידעה אירופה, ספר על אשה אחת ואחות קטנה שבאומץ לב עמדו בכל האמצעים מול רעב ומחסור, אנשי צבא, אזרחים שמוכנים להסגיר.

בסיום הרומן יש אחרית דבר מאת הסופרת. עצתי, לא לקרוא לפני תחילת קריאת הרומן.

עזבו הכל ורוצו לקרוא את הספר העוצמתי, המרתק, הסוחף והאנושי. לא תוכלו להניח אותו.

האור במקומות המסתור, שרון קמרון

מאנגלית, אורה דנקנר

ידיעות ספרים, 2022