הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
השתקן, ארי ליברמן
“השתקן” הוא לא עוד רומן על השואה ומה שעבר על מי שהיה שם. השתקן הוא ספר של שתיקה רועמת.
כילדה שנולדה אל דור ניצולי השואה, הכרתי שני סוגי אנשים שהיו “שם”. אלו שלא אמרו מילה ומיסתורין אפף את הישרדותם, ואלו שדיברו וסיפרו. כל אחד נשא את סודו וכאבו בדרך משלו.
“השתקן” מכיל את כל המרכיבים של רומן שואה. המרכיב העיקרי הוא סוד. ספר טוב הוא ספר שיש בו סוד והקורא הולך אחר רצונו העז לגלות מהו הסוד.
גם כאן הקורא ,כמו שמחה, בנו של השתקן סקרן. משתוקק לדעת מדוע האב שותק, ומהן הסיבות להתנהלותו השונה.
שמחה שטיל, יתום מאם, בנו של שמשון ודורה שטיל, נולד וגדל בשנות השבעים באופקים. לאביו, שמשון היתה מעדניה לא כשרה מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. שמשון, נינו של הבעל שם טוב, מגדל את שמחה כגוי, הוא אינו מל אותו, אינו מלמד אותו שום סממן דתי ואינו חוגג לו בר מצוה. שמחה מבין שאביו מסתיר ממנו את הסיבה. וכשהוא שואל אביו שותק “תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?” שמחה מבקש הסברים, למה אינו נימול, מדוע לא יעלה לתורה, האם אמו יהודייה, איפה נולד אביו. ושמשון שותק. לא בכדי הוא נקרא השתקן. שם היה רב, כשפנו אליו, אם לא ידע לתת תשובה הלכתית שתק ואמר בטח באל, כשהוא מצביע כלפי מעלה אל השמים וממשיך לשתוק.
כשפרצה המלחמה ועולם הרשע נגלה לעיניו בכל עוצמתו הוא התפקר, אחיו לעומתו שהיה אפיקורס, מגלה מחדש את הדת ביער. מאמין שכל מה שקרה קרה בגלל שעזב את הדת, ואילו שמשון, השתקן בניגוד אליו אינו מאמין באל.
שני האחים מייצגים את השורדים שלאחר המלחמה.
כשמשון נפטר הוא משאיר לבנו שתי מגילות הכתובות ביידיש בכתב צפוף, ומהודקות בסיכות של צלב קרס. שמחה מסרב לקרוא, אינו מתעניין, כאילו ממשיך את שתיקתו של אביו.
את כתב היד מפקיד שמחה לתרגום בידיו של פרופ’ עזרא פרנקל, פרנקל אינו רק מתרגם מילולית הוא גם מוסיף הערות מאירות עיניים.
הספר מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשון מסופר על ידי שמחה ומתאר במלוא עוצמה רגשית את מערכת היחסים המורכבת בין האב לבן, מערכת יחסים שמסמלת את היחס המורכב לדת. בקריאת חלק זה, ליבי יצא אל שמחה הילד, שגדל ללא אם ועם שתיקת אביו. ההתמודדות אינה רק בביתו אלא גם בחוץ, מול תושבי העיר ובעיקר הילדים האכזריים.
החלק השני הוא הערותיו על פרופ’ פרנקל על היומן, הערות היסטוריות על האירועים, והערות אישיות שלו.
החלק העיקרי והמרכזי הוא יומנו של שמשון. יומן שבו הוא מגולל בכתב צפוף ודחוס את קורות חיו ואת התלאות שעבר במהלך המלחמה ולאחריה. היומן הוא מסמך היסטורי, מסמך שמתאר את כל הזוועות והייסורים שעברו היהודים בתקופת השואה. מרבית האירועים הם אירועים שהתרחשו והיו.
היחס שלי לספר הוא קצת מורכב.
ארי ליברמן יודע לכתוב ויודע לספר סיפור עלילתי, הוא מצליח לבנות מתח. השילוב בין בדיה למציאות, בין בדיה לאמיתי משכנע מאוד ונכתב כמלאכת מחשבת מדויקת. שלושת החלקים המסופרים בידי שלושה אנשים שונים בתקופות שונות נכתבו כל אחד בקול שונה שמותאם לדובר.
החלק הראשון שמסופר על ידי שמחה, בנו של השתקן, צבט לי את הלב, כאבתי את סבלו של שמחה מול העדר התשובות של אביו, מול השתיקות וחוסר היכולת שלו להתמודד עם העולם שמחוץ לשתיקות שבביתו. שמחה הוא ילד רגיש, הוא גדל בבית של שתיקות, השריקות של אביו היו התשובות לשאלותיו. דמותו של שמחה נכנסה לי ללב.
החלק השני של פרופ’ פרנקל מביא את הצד ההיסטורי של השואה. ההערות שלו שצוינו במהלך היומן והובאו רק בסוף הרומן הן משמעותיות מבחינה היסטורית. יש בו נספח של היומן הכתוב ביידיש בכתב יד דחוס. קטע זה משכנע את הקורא שהכל אמת.
החלק המרכזי של הרומן, יומנו של שמשון, שנכתב בתום המלחמה, הוא הצד האישי של מי שחווה את מאורעות המלחמה. לצערי החלק הזה היה לי מעט לטורח. אומנם יש בו מתח, רציתי לדעת מה קרה לשני האחים, מה הסוד האפל ביניהם, כיצד שמשון חווה את המלחמה. ביומן יש אירועים אמיתיים שהיו, יש בו גם כמעט את כל מנעד החוויות של שורדי השואה. לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמותו של שמשון, היה בו משהו מנוכר, חסר רגשות. אומנם, יש קטעים שבהם הצליח לעורר בי תחושת אהדה, למשל הרעיון לשרוק, במקום לדבר, או התאהבותו בדורה ובקול הפעמונים שלה. אבל מרבית הזמן הרגשתי ניכור וניתוק כלפיו, יתכן, כי סיפר את סיפורו כעובדות והשתלשלות אירועים. אולי כי מספר הדפים שהיה בידו היה מצומצם על מנת להרחיב רגשות.
אם רואים ביומן מסמך היסטורי בלבד של אירועי השואה, אזי הוא כתוב מצוין ומשכנע.
בראיון שקראתי ארי ליברמן סיפר “הרומן הוא בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם”.
במדינתנו, שואה ופרודיה על ספרי השואה לא מתקבל ולא עובר. גם אני תהיתי “האומנם?” בקריאה נוספת הבנתי את כוונותיו של ארי ליברמן. לכן, ניתן לקרוא את הספר שני אופנים, ספר עלילתי והיסטורי על השואה, וספר שיש בו הומור שחור על ספרות השואה. לטעמי זו גדולתו של הסופר וייחודו של הספר.
“השתקן” הוא ספר אחר על השואה. ספר מיוחד מבחינה ספרותית ומבנה של רומן. הוא מעלה שאלות מהותיות ביחס של ניצולי השואה למה שעברו, ביחס הסביבה לאותם ניצולים, מביא את כאב השתיקה של דור שני לשואה. ובעיקר את חוסר ההבנה של האדם מול זוועות האירועים. ומעל לכל הוא ספר בעל איכותות סיפורית, וכתיבה מקורית.