הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ולדימיר, ספרה החד והכן של ג’וליה מיי ג’ונאס
רומן טעון בקונפליקטים ודרמות. מקיף כמעט את כל הנושאים האפשריים ששייכים לתקופתנו.
יופיו בכך שאין הוא “תפסת מרובה לא תפסת,” אלא להפך, המרובה מתגלה אט אט והופך לקורא את הבטן.
בכתיבה אישית קולחת ומרתקת מספרת לנו הגיבורה במונולוג ארוך את סיפורה, תוך כדי העלאת נושאים חשובים ומדוברים.
הגיבורה כותבת את סיפורה האישי, הכתיבה היא לעצמה, לנו, או אולי זהו הספר שאותו רצתה לכתוב.
הספר נקרא “ולדמיר” אך הוא אינו גיבור הספר, הוא דמות, או נכון יותר טריגר הכתיבה והמחשבות של הגיבורה.
היא ובעלה ג’ון מרצים לספרות בקולג’ קטן בצפון מדינת ניו יורק. ג’ון הוא ראש החוג לספרות. בתחילת העלילה גון מושעה מעבודתו, בגלל קיום מערכות יחסים עם סטודנטיות שלו. שימוע הפיטורים שלו יהיה בקרוב.
מכאן מתפתחת העלילה בכל הכיוונים האפשריים. הגיבורה בודקת את גבולותיה בנושא. היא משתדלת להתרחק מהרעש הסביבתי אך לא יכולה. סטודנטיות צעירות נכנסות לחדרה ודורשות ממנה להגיב בנושא “טוב, רצינו להגיד לך שאת לא חייבת…זאת אומרת, לשחק את התפקיד הזה של האשה התומכת ששותקת.” גם בתה אינה מצדדת בהתנהגותה “אם את נשארת איתו, את מאותת שאת מוחלת לו על מה שעשה, ולתחושתי , זה לא תורם לתדמית שלך.”
והגיבורה? היא מגוללת בפנינו את מערכת היחסים עם בעלה, מערכת יחסים ליברלית שבה לכל אחד היתה אפשרות להתפתח ולחיות חיים מיניים חופשיים. היא בודקת האם התשוקה של בעלה או שלה היתה הרסנית.
בתחילת העלילה מציגה הגיבורה בפנינו את ולדימיר, מרצה צעיר וחדש שכתב ספר “הכללות זניחות”. הוא הגיע לקולג’ עם אשתו ובתו הקטנה, והיא? הגיבורה מתאהבת בו, נכון יותר מתאהבת בדמות ההילה שהיא עצמה יצרה סביבו. גבר צעיר, נאה, החי חיי נישואים מודרניים עם בת זוג דעתנית. וכי בינו לבין אשתו אין חלוקת תפקידים מגדרית. התשוקה שלה אליו מניעה את העלילה ואת מחשבותיה. הוא גורם לה לאנרגיות ותנופת כתיבה.
שלא תטעו, הספר אינו ספר שבלוני על מרצה מבוגרת המתאהבת במרצה צעיר. הוא גם אינו ספר רגיל על שיממון נישואים, זהו ספר מושחז הכתוב בכנות ופתיחות על נישואים, זוגיות ובעיקר מעמד הנשים בתקופת המי טו. הנשים אומנם נקראות בהכללה “לנו הנשים” והן צריכות להיות תמימות דעים ומאוחדות ביחס לגברים. אבל הגיבורה מצליחה להראות את פער הדורות בצורה עניינית ואף ללעוג לפער. היא מתוודה בפני בתה שלא תנהג כמו שהאנשים רוצים שתנהג, ובתה אינה מבינה והיא אינה חייבת להתנצל על החינוך של בני דורה.
הכתיבה הכנה והישירה סחפה אותי. הגיבורה אינה בוחלת בשום תיאור ובשום מחשבה על זוגיות, על גברים, על תשוקה, על אכזבה.
ספר שנון שנוגע בפערים חברתיים, בפערי תקופות וחינוך, מביע את תחושת ההחמצה של הכותבת בנושא שוויוניות. בפתיחות וכנות היא מתארת את כל סוגי המחשבות שעלו לה בראש במהלך התקופה, כולל בגידה בבעלה, מערכת היחסים עם בתה, קנאה בצעירות שגופן מוצק, בכתיבה שלהן. היא מרגישה שהעולם דוחה אותה מעליו.
וולדמיר? מושא אהבתה וסמל הנעורים בעיניה גם הוא נחשף אט אט בפנינו ובעיקר בפניה שלה.
אישית, אהבתי פחות את סיום הספר, הסופרת יכלה לקחת צעד אמיץ יותר והיא היתה כל כך קרובה אליו.
ספר נקרא במתח וסקרנות עם הערצה מסוימת לגיבורה. למה הערצה? כי היא בטוחה בעצמה, בדעותיה השונות מול הצעירות, במחשבות כנות על השגייה המקצועיים ועל גופה שמתחיל בתהליך הזדקנות.