הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המפלים, סאגה משפחתחת מרתקת של ג’ויס קרול אוטס
“המפלים” הוא ספר מורכב המאחד בתוכו נושאים רבים, פרט להיותו סאגה משפחתית עם דמויות אומללות, יש בו את עוצמת הטבע, קטנות האדם, קיומו של האל, שחיתות משפטית ואהבה גדולה הרסנית. המפלים הם סמל לכוחו של הטבע.
לקריאת הרומן “המפלים” נדרשת סבלנות, זהו רומן אפי ארוך ומורכב, שסיומו מתגמל.
איש תימהוני, לבוש בחליפה באופן מרושל ונראה לשוער המקום מבולבל, נכנס ללא כרטיס אל שטח מפלי הניאגרה. השומר הקפדן רודף אחריו וצועק “אדון, כרטיס זה חמישים סנט.” אבל האיש אינו שומע. השומר שרודף אחריו מבין את תוכנית האיש, ואינו יכול לעצור אותו. השומר רואה אותו מניח רגל ועוד רגל כשהוא מנסה למנוע ממנו וצועק “אל תעשה זאת.” אבל, מאוחר מדי. האיש נעלם בין רסיסי המפלים.
פתיחה מסקרנת שכזוהכתובה בדיוק ומתח מושלם, גרמה לי להמשיך ולקרוא בשקיקה עד המילה האחרונה. ג’ויס קרול אוטס מצליחה לרתק את הקורא, ובעיקר מצליחה להעביר לו את המחשבות והתחושות של הדמויות באופן מדויק.
ג’ילברט, כומר פרסביטריאני, הגבר שקפץ אל מותו השאיר מאחור בבית המלון את אראיה, אשתו הטרייה. הם נישאו לפני עשרים ואחת שעות. תוך עשרים ואחת שעות אראיה היא כלה ואלמנה. אראיה בת ה-29 נחשבת לכלה מבוגרת, ג’ילברט צעיר ממנה. שני הפרקים הראשונים מתארים את מחשבותיהם של ג’ילברט ושל אראיה. הקורא נחשף לסיבות שהובילו את ג’ילברט לקפוץ אל מותו שעות ספורות לאחר הנישואים וליל הכלולות. אראיה שנותרה בחדרה מבוהלת מהיעלמותו של בעלה בטוחה, שזוהי קללה ונקמת האל. “המפלים מטילים את הכישוף הרע שלהם, שלעולם לא נחלש״
שבוע עובר ובמהלך החיפושים אחר גופתו של ג’ילברט אראיה מתנהגת בצורה אובססיבית. אינה מרפה ואינה נרגעת. היא אינה מניחה לאיש להתקרב אליה. הסובבים אותה מכנים אותה “האלמנה של המפלים.” אלא שבמהלך החיפושים היא צדה את עיניו וליבו של דרק ברנבי, עו”ד צעיר יפה תואר שכל הנשים סביבו. ברור שהוא יהיו יחד.
עד כאן נשמע כמו רומן רומנטי, אבל לא, הוא אינו רומן רומנטי כלל, זהו רומן משפחתי, או יותר נכון טרגדיה משפחתית, שנובעת מחרדה פנימית, מחששות. יש בו כאב, אובדן, חרדות ובעיקר ביקורת על החינוך הדתי שפוגע בבני הזוג. אראיה משוכנעת שהאל נוקם בה ומפתחת מחשבות חרדתיות, מחשבות שחייה הם עונש. דרק אינו מצליח לשכנע אותה אחרת. ובכך היא גורמת להרס.
על רקע הביקורת על הדת, שמעבירה הסופרת, יש ביקורת קשה על החברה האמריקאית הקפטיליסטית, על בתי המשפט. כעורך דין, מטפל דרק בתביעה שיוזמת נינה אולקשייקר. לטענתה השכונה מורעלת, למי השתיה טעם מוזר, לילדים המשחקים בחוץ צורבות העיניים. כשהם משחקים בשדה הם חוזרים עם כוויות. אף רשות אינה מוכנה להקשיב לטענותיה.
דרק שקוע בתביעה שהולכת והופכת עבורו לאובססיה. הוא כמעט ואינו מגיע לביתו, ילדיו אינם זוכים לראותו.
לא אספר מה קרה עם התביעה ובעקבות התביעה.
על זה תצטרכו לקרוא.
כמו המפלים שריתקו אותי בפעם הראשונה,כשראיתי אותם, כך הספר. הכתיבה המשובחת של ג’ויס קרול אוטס הכניסה אותי אל תוך ליבם וראשם של הגיבורים.
בעזרת התיאורים המפורטים ניתן להבין את נפשם של הגיבורים, את אומללותם לצד שמחתם, את החוויות שהם עוברים. והכל בתיאורים, שאולי ארוכים, אך, בעיני היו מפעימים, כי הם מגוונים, אינם חוזרים על עצמם, ובזכותם ניתן להבין במדויק את הדמויות.
היופי בתיאורים המפורטים הוא, שלקורא אין תהיות על האירועים, הכל ברור לו, לא כי הסופר אמר, אלא כי הסופר הראה לו את נבכי הנפש ואת המחשבות שהובילו את הגיבור למעשה.
המספר יודע כל מתערב במחשבות הגיבורים. הוא מוסר מיידע לקורא, לדוגמה, שאראיה היא אשה הגיונית, שמצפה לרע מכל כדי להיפטר מחרדת התקווה, היא תעשה אשה של עקרונות נוירוטיות.
פרט למספר יודע כל שנמצא מחוץ לעלילה יש קולות נוספים שמספרים. ילדיהם של דרק ואראיה המשוכנעים בכך שאכן רובצת עליהם קללה, כמו שאמם חזרה ואמרה. ריבוי קולות, גוף שלישי וגוף ראשון מתערבבים. נדמה היה לי, שאני יושבת לשולחן עם כל בני המשפחה והם מספרים את סיפורם, כשכל אחד מתערב בדברי השני ופונה בגוף שלישי ומדבר בגוף ראשון.
ספר מעולה עם ביקורת חברתית על הדת, על ניצול הכסף לטובת בעלי המפעלים על גב התושבים. הסופרת מאמינה שהמין האנושי יגאל את עצמו בעזרת המשפחה.
״ המשפחה היא כל מה שיש עלי אדמות. בהתחשב בכך שאין אלוהים עלי אדמות״
למרות פירוט היתר, הקורא יוצא נשכר בקריאת הכתיבה המצוינת של ג’ויס קרול אוטס. שני החלקים של הסאגה המשפחתית מרתקים, החלק השלישי פחות אחיד.
ספר מיוחד ושונה למי שמוכן לצלול את תוך המפלים.
מודה, לא קראתי ספר של הסופרת ג’ויס קרול אוטס. אחרי קריאת “המפלים”, אני מתכוונת לקורא אותה, כי יש לה מה להגיד והיא יודעת איך.