הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו- שירה עדן
אני אוהבת סיפורי מסע, מסע חיצוני שהוא מטאפורי למסע הפנימי של הגיבור.
את המדבר אני פחות אוהבת. השקט שלו, המרחבים הצחיחים קשים לי, אני אוהבת להתעטף בעיר, ברעש ההמולה, בתנועת האנשים שבה. ספרה של שירה עדן לקח אותי למסע מטלטל במדבר.
שם הספר מסגיר מעט את תוכנו. יש בו פנייה ברורה לקורא, שייצא יחד עם הגיבורה למסע במדבר.
רונה בת הארבעים, נשואה לאורי ואמא לשני ילדים קטנים, טליה וגבע. רונה נמצאת בהריונה השלישי. בבוקר שבו מתחיל מסעה מגלה לה הרופא הגניקולוג, זה שמלווה אותה בכל ההריונות, כי העוברית שבבטנה מתה, ועליה לעבור לידה שקטה. רונה המומה ומגיבה בהתעלמות ובהומור שחור. “כן. הבנתי. תמשיך..מה עושים עכשיו, אני יכולה להתנקות ולהתלבש או שאתה רוצה להסביר לי שהאולטרסאונד ממשיך להראות את התינוקת המתה שלי. וצחקתי.” הרופא שולח אותה למיון. ורונה? דוחה את הפנייה וממשיכה את היום עם העוברית המתה בבטנה. היא אינה מספרת לבעלה שמתכוון לצאת איתה לצימר במדבר.
רונה מחליטה לצאת לבד למדבר. “רק במדבר אפשר לעצור את החיים ולקרוא מכתב בלי שהאוטובוס יעבור.”
היא אומנם הולכת לבד. אבל באים איתה המחשבות. העבר שרודף אותה ואינו מרפה ממנה.
אחת עשרה שנים חלפו מאז שנפרדה מנטע, אהוב ליבה. פרידה ששברה אותה, כי לא ידעה מדוע הוא קם והלך. כשפגשה אותו התאהבה בריח שלו, ריח שרדף אותה שנים עד שיום אחד נעלם. חודשים אחרי שהלך היא עוד חיפשה בבית את הריח שלו. חמש שנים לאחר שהלך היא המשיכה להתגעגע, כתבה לו מכתבים וסרבה להתאושש. אחת עשרה שנים חלפו והיא ניסתה ללמוד עם החסר.
הנסיעה למדבר מחזירה אותה אל העבר, אל הפחדים והצלקות שנותרו בה. בימים המעטים שבהם היא מבלה בצימר במדבר היא בוחנת את יחסיה שלה עם עצמה, עם נטע והכאב שהותיר בה. היא בודקת את יחסיה עם בעלה. היא מתעמקת במשמעותה כאם, והאם היא אם טובה לילדיה.
במסעה היא תפגוש אנשים מהעבר. כן. ברור שהיא תפגוש את נטע. המעגל חייב להיסגר. כשהיא פוגשת אותו היא מקווה, שהוא מדבר שהתגעגע. האם הוא אכן מדבר שהתגעגע? על כך בספר.
כשיצאתי למסע עם רונה, שרטטתי במוחי את הדרך שהיא תעבור. לשמחתי, הסופרת לקחה את רונה בדרך שונה ממה שחשבתי. הסיום מפתיע, מחבק, וגורם לדמעות.
הספר כתוב בזמנים שונים. הווה ועבר שמשתלבים ביניהם ויוצרים פסיפס צבעוני. בראש כל פרק מצוין גילה של רונה. הוא נע מההווה, שבו היא בת ארבעים פלוס, אל העבר הצעיר שלה. בתחילה התקשיתי לעקוב אחר הזמנים ובעיקר העבר. ככל שהתקדמתי בקריאה ונשאבתי לחול ולרוחות המדבר הצלחתי להתגבר על הזמנים.
הכתיבה של שירה עדן היא כתיבה נקייה, טהורה ללא דימויים מתפתלים ומטאפורות שחוקות. אין בו קלישאות.
נכון, אין הגיון בכך, שהגיבורה תצא למסע ובבטנה תינוקת מתה. אף אשה לא היתה עושה זאת, אך בספרות כמו בספרות הכל מתקיים. התינוקת המתה היא סמל לעצמה, לכך שמשהו מת בתוכה, מאז שננטשה על ידי נטע. הנטע מת בה, והיום, היא חייבת לעצמה את הבדיקה מהי הסיבה לנטישתו. רק אחרי שתוציא את המוות שלה ממנה היא תוכל לצמוח, ולחיות חיים נטולי מצוקות וכאב. כל מה שהיא רוצה אינו “לידה שקטה, אלא ללדת שקט.”
אהבתי את הכנות של רונה, את הבנת ראיית העולם שלה והתעצבתי על הכאב שהדחיקה. מוכרחה לציין שאהבתי מאוד את עיצוב דמותו של אורי, בעלה. הוא הצטייר בעיני כבעל המדויק. כזה במינון הנכון.
שירה עדן היא עיתונאית, יוצרת תוכן, תסריטאית ושחקנית. היא אף ציירה את הכריכה של הספר. “כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו” הוא ספרה הראשון. אני מחכה לשני.
ממליצה בחום.