הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
היקשרויות עזות, ספרה העוצמתי של ויוויאן גורניק
ספרים רבים נכתבו על קשר בין אימהות לבנותיהן, אבל אף אחד לא נכתב כמו הספר “היקשרויות עזות.”
יום אחד של טיול במנהטן מעביר בפני הקורא חיים שלמים וקשר הדוק בין אמא לבת ולהיפך. זהו ספר על קשר מורכב בין ויוויאן גורניק, סופרת יהודיה ילידת 1935, לאמה. המספרת נזכרת בתמונות זיכרונות ראשונות מחייה בבניין בברונקס. בניין שבו עשרים דירות ,ארבע דירות בכל קומה והיא כילדה זוכרת את הבניין כמלא נשים שעיצבו את חייה כאשה. הגברים היו, אבל היא זוכרת רק את הנשים.
תיאור השכונה הוא תיאור חי ותוסס, דרך עינייה שלה היא רואה את אמה. ממנה היא למדה על אהבה ” אשה יודעת אם היא אוהבת גבר, אם היא לא יודעת אז היא לא אוהבת אותו.” “אהבה היא אהבה. בכל מקום היא אותו הדבר, כל הזמן, מה יש להשוות?”
הסיפור הוא על אהבה, אהבה וקשר בין אם לבת, בין בת לאם, אהבת נשים לגברים. אמה אהבה את אביה, וכשנפטר היא לא הפסיקה להתאבל עליו. אֵבֶל שגזל את החמצן בדירה, לא איפשר לה ולאחיה למצוא נחמה. אֵבֶל שהפך למקצוע ולזהות שלה.
אידאל הנישואים של אמה הוא זה שאינו מאפשר לה עצמה לחוות זוגיות טובה. האם חוזרת ומצהירה בפניה, שאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אשה. השכנות שמסביבה הגרות באותו הבניין מלמדות אותה על אהבה אחרת, על בגידות, על חיי נישואים ללא אהבה.
ביכולת אדירה מצליחה ויוויאן להעביר את הקשר המורכב ביניהן, בתחילת הסיפור היא מצהירה, שהיא שונאת את אמה. לאט לאט תוך כדי הליכה במנהטן לצד אמה היא מפרקת ופורמת את מערכת היחסים הסבוכה, ומגלה עד כמה אמה היתה משמעותית עבורה. עד לסיום שבו יש בה חמלה לאמה.
ויוויאן משרטטת קווים לדמותה של אמה, “מאמא”, כאשה עקשנית, מעצבנת, דעתנית, חזקה, בעלת חוכמת חיים, שנונה ושורדת. הביקורת שלה על כל אחד משתקת את ויוויאן מגיל צעיר. היא יודעת שכל מה שתנסה לומר לאמה, זו תענה לה.
אמא שלה היתה אשה יוצאת דופן בבניין, לא רק בזכות האנגלית נטולת המבטא, אלא בעיקר בזכות נישואיה המאושרים. אלא שתוך כדי מסען במנהטן מתגלים בקיעים. אמה רצתה לעבוד ולממש את עצמה, אך אביה לא הסכים והיא נאלצה להישאר בבית. “אני מקנאה בה שהיא חיה את החיים שלה ואני לא חייתי את שלי.”
דמותה של האם הצטיירה בעיניי כדמותה של איזו מאמא גדולה וענקית, שמרנית, דעתנית, חורצת גורלות ובעלת מה שנקרא “פה גדול”. על כל דבר היתה לה תשובה.
התגובות הנחרצות שלה גרמו לי לפרצי צחוק. כן. אמיתי. צחקתי ממש.
אחד הדודים שואל את אמה “איפה כתוב שבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג’? זה כתוב פה. היא ענתה וטפחה בחוזקה על השולחן באצבע האמצעית. זה כתוב ממש פה. הילדה הולכת לקולג’. למה? הוא המשיך. כי אני אמרתי.”
הלימודים וההשכלה שהיו חשובים עבור אמה, חרצו פער ביניהן, היא התחילה לחשוב ולדעת. כוח הידע וההחלטות הנחושות של אמה הלך ונחלש. אבל אמה לא ויתרה והמשיכה בחירוף להתלונן ולבקר את כל מה שראתה.
״מה. מה יש שם? מה יש שם שאני לא יודעת כבר? אני הרי חייתי את זה. אני יודעת את כל זה. מה הסופרת הזאת יכולה לומר לי שאני לא יודעת כבר? שום דבר. אותך זה מעניין, אבל אותי? איך זה יכול לעניין אותי?״
מנהטן מהווה תפאורה לטיול וליחסים ביניהן. “היום הוא יום מרהיב, ניו יורק ברורה בשמש סתו בהירה, קווי מתארם של הבניינים משורטטים בחדות כנגד השמים הפתוחים, הרחובות גדושים פירמידות של פירות וירקות. המולת אדם.”
ככל שהן מתקדמות לאורך הרחובות, מסען הופך למסע פנימי אל חייהן ואל מערכת היחסים ביניהן. ויוויאן בוחנת את ההיקשרויות שלה, לא רק עם אמה, אלא גם עם הגברים בחייה. מערכות יחסים מנוגדות למה שחוותה בביתה. אמה גם היא בוחנת את חייה ואת הזוגיות שלה.
אמה חדת עין ,רואה הכל ויודעת לפרש את התנהלות בתה. ״אתם מזדקנים יחד,” אמרה לי. “את ומה שמפחיד אותך.״ היא אומרת לה בניסיון להרגיע, או בניסיון לחמול על בתה.
הקריאה אינה קלה, קריאה מורכבת. קראתי בעיניים של בת, וחשבתי על הקשר הקצר שהיה לי עם אמי, כיוון שהתייתמתי בגיל 21 יכולתי רק לדמיין על טיול ברחובות העיר ולנהל שיחה דמיונית. ניסיתי לקרוא דרך העיניים של בתי.
בשפה ציורית ומיוחדת מקימה ויוויאן אל מול עיני הקורא לתחיה את מנהטן של שנות החמישים. לא רק הרחובות מתעוררים, גם האנשים, בליל המהגרים והשכונות.
אחד הספרים הרגישים, המרגשים ובעיקר המרתקים שקראתי על מערכות יחסים בין אם לבת, בין בני אדם, על קשר בין אדם לעיר.
קראתי את הספר פעמיים, ודאי אקרא בו שוב.
לטעמי זהו ספר חובה, לא רק בזכות נושאו, אלא גם בזכות הכתיבה המיוחדת והשנונה.
ספר שילווה אתכם זמן רב לאחר הקריאה.