הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
אורן ולדמן וספרו נמר בירושלים התארחו אצלי בסלון
מעל לארבעים נשים.
שני גברים.
ספר עב כרס כבד מאוד
ויום הולדת אחד שמח.
כל אלו נעטו הבוקר באנרגיות החמות והטובות של אורן ולדמן.
אורן ולדמן בחר לחגוג איתנו את יום הולדתו ואנחנו שמחנו והודנו לו על כך.
לפני כעשרה חודשים, כשסיימתי לקרוא את הספר “נמר בירושלים” ידעתי, שכל מה שאני רוצה הוא מפגש עם אורן ולדמן בסלון הספרותי שלי. להפתעתי, התברר לי, שאורן אינו גר בארץ, אלא בקנדה. בינואר, הודיע אורן שהוא חוזר לארץ עם משפחתו. ומאז כולנו, אני וחברותי למועדון הקריאה, המתנו בציפייה למפגש.
רצינו לשמוע על גפונוב, על הספר “עוטה עור הנמר” על הקשר בין ערן לגפונוב. והאם ערן הוא אורן?
במשך שעה וחצי היפנט אותנו אורן בסיפור מסע הכתיבה של הספר שארך כמעט 16 שנים.
בשטף, ללא עצירה, תוך כדי תנועות ידים כמו שחקן על במה, תיאר את עצמו כקורא מגיל צעיר שקרא כל אות וכל שלט. הקריאה הובילה אותו לכתוב לעצמו עד גיל ההתבגרות, שבו הפסיק וחזר אל הכתיבה לאחר השירות הצבאי.
הוא לא מהכותבים שספרם נכתב בשטף, להפך, לקח לו זמן. הוא חיפש ולא ידע במה יתמקד. כשנסע לקנדה במסגרת התמחות של אשתו חשב שיוכל לכתוב ואף לסיים את ספרו. הקורונה קטעה את האשליה, הילדים ששהו בבית, המרחק מהמשפחה בישראל, חוסר היכולת לפגוש אנשים הובילה אותו לבדידות. ואז הבין שהספר שלו הוא על בדידות. בדידות ששייכת לכל הדמויות שלו. “הבדידות היא אוניברסלית וכולנו חווים אותה במהלך חיינו.”
סיפר לנו על בדיה, מציאות ואמת ועל התפר הדק שביניהם בספרו. על יופיו של סיפור שיכול להיות מציאותי או לא.
“כל הסיפור של גפונוב אמת, הסיפור נשען על מכתבים אמיתיים ועל מידע מהעיתונות.”
“אתם יכולים לקטוע ולשאול אותי שאלות” אמר לנו בחיוך.
אז שאלנו.
“למה העברת את ערן מסע התבגרות קשה? “
תשובתו הפתיעה אותנו, כדי שערן יצמח הוא צריך להיות בתחתית, ואחרי שהאירוע נכתב, אורן הבין שזה חלק מהדמות, שהתפרץ באופן טבעי ולכן בחר לא להשמיט את המקרה.
“האימהות בסיפור נעלמות, נוטשות, או נוכחות נפקדות, למה?”
גם כאן הופתענו, הוא גילה לנו מאחורי הקלעים על האם של הגיבור ומדוע החליט לבחור שלא תהיה נוכחת. “אין כאן אישו של אימהות. זו בחירה כדי להעצים את הבדידות.”
בעיניים נוצצות תיאר לנו את חווית הפרסום והקורונה שלא איפשרה לו להחזיק את הספר הפיסי בידו. את הלהט של הכתיבה, את הקוראים הראשונים של הספר. את הפירסום.
“אני רוצה לכתוב ספר שאני ארצה לקרוא.”
שעה וחצי ריתק אותנו לסיפורו שקלח ועניין. התרגשנו איתו בסיפוריו האישיים, קורנה חמישה ילדים סגורים בבית ללא בית ספר אין אפילו אפשרות של קשר עם מוסדות החינוך.
בסיום המפגש אמר אורן ששמח לחגוג איתנו את יום ההולדת שלו, מבחינתו אין דבר יותר משמח ומרגש לחגוג כך עם אנשים שאוהבים את ספרו.
תודה לך אורן על בוקר קסום ומעניין, על השיתוף איתנו בחוויות הכתיבה.
על שיעור חשוב של הגשמת חלומות, גם אם זה לוקח שנים.
תודה לך על כל האנרגיות שהשארת אצלנו בסלון ובלב.
מקווים שלא נצטרך לחכות שנים לספר הבא.
יום הולדת שמח.
תודה לחברתי , הצלמת המוכשרת לי-את הלר על הצילומים.
מי שלא קרא את “נמר בירושלים” שירוץ לקרוא.
כאן תוכלו לקרוא מה חשבתי עליו נמר בירושלים, אורן ולדמן
