עמרי חורש כתב נובלה יחודית ומרתקת,  הנובלה היא מכתב וידוי מאב לבנו.

בדרכ’ הווידוי הוא הפוך, בן כותב לאביו ועל אביו, ושוטח בפניו את תפקודו כהורה.

הנובלה “ילד” היא נובלה של אב לבנו. ההורה כותב לבנו שנעלם מהבית והוא אינו יודע את נפשו מדאגה לילד. בגיל 18, גיל הבגרות החוקי האב מגלה שבנו עזב את הבית ולא השאיר אחריו סימן או הסבר. העלמות הבן הותירה את האב היסטרי, מתוסכל “התרוצצתי כמו מתוסכל”. לכן הוא מחליט  לספר  לבנו את קורותיו שלו. בעברו הוא היה עיתונאי שהתרוצץ ברחבי תל אביב, עד שלא יכול היה לחיות בה יותר. מגלה לו את הכמיהה לצאצא, איך ליבו נצבט, כאשר ראה אב רוכן  לזאטוט קטן. את התשוקה ליצור אותו עד להחלטה לעבור לחיות בגולן, שם נולד הבן. “חשבתי אותך זמן רב, חלמתי, רציתי.”

הילד נולד ללא אם ואף נעשה ללא ביצית וזרע. הוא ואביו עוברים מסע גדילה והתבגרות. האב מגונן על בנו באופן חרדתי. אינו מאפשר לו לצאת מביתם, מספק לו את כל הצרכים שהוא זקוק להם, עוקב אחריו באהבה ואף בחרדה. האב שעובר מסע בעצמו אל נפשו ואל אבהותו מגלה לבנו מנין הגיע ומדוע הוא מקיף אותו באהבה כובלת.

הילד, כתיבת המכתב, המחשבות של האב הם שילוב בין מציאות לדמיון, קו התפר דק ונפרם מספר פעמים עד כדי תנועתיות בין המציאות לדמיון. הקו הפואטי הזה הוא יופייה של הנובלה. הקורא תוהה מה האמת, ומה הבדייה, מה הדמיון ומה התרחש במציאות.

בנובלה “ילד” יש מספר יסודות ספרותיים הנשזרים זה בזה באופן פלאי. מציאותי ,בדיוני, ארספואטי. אבל מעל לכל הסיפור הוא השתוקקות לילד עד כדי כאב. אנו מורגלים לכך שזעקת הכמיהה לילד שייכת לאימהות,(חנה, רחל המשוררת) מעטים הם הגברים שמעלים קול של כאב על רצונם לחוות את חווית האבהות.

עמרי חורש מצליח להביא בפני הקורא את ציפייתו לילד משלו באופן מוחשי, עד כדי כך שהרגשתי את העור שלי נשרט. לא רק את נסיונות מימוש האבהות מצליח עמרי חורש להעלות, אלא את כאבי הלידה של הילד, ובעיקר את תהליך הגדילה וההתפתחות שלו. ברגישות פסיכולוגית הוא מסביר את התנהגותו כלפי הילד.

כל ילד הוא בריאה, עולם משלו. בנובלה הסופר בורא לו ילד משלו באמצעות המילים והכתיבה. ״אתה נכתב עכשיו. רק העט זז ויוצר אותך תאים תאים. ואני נמהר, קטן, אפילו לא נזהר לחשוב שהתחביר ישפיע על איך תיראה: הדימוי יעצב אישיות.״

כתיבת הילד באופן ממשי ומוחשי יוצרת אצל הקורא פליאה. הקורא תוהה איזה מין ילד הוא זה שנברא מעל הדפים?

כתיבת הילד, המצאתו והעלאת דמותו מול עיניו של המשורר הקבילה בעיניי לכתיבה ויצירה ספרותית או אומנותית. לכן הילד הוא היצירה האומנותית והספר הוא תיארו ארספואטי לכתיבה. לא בכדי ממשילים את תהליך היצירה להריון ולידה “איך שיר נולד?”. גם כאן הילד המוחשי / הדמיוני, מתערבל עם תהליך הכתיבה. גיבוש הרעיון במוח האמן, הכתיבה שלו ובעיקר הדעה וההבנה שהיצירה הופכת חופשית כאשר היא משוחררת לאוויר העולם. זכות היוצר הופקעה ממנו. “ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם” אומר ביאליק בשירו.

“שים לב ילד, אנחנו לא לבד כאן. עיניים זרות בולשות אחרינו, רצות על הדף הזה ומזרזות את המילים כמו מוצרים על סרט נע. אני כותב וכותב. בכל פעם שאני מרים עיניים מהדף יש עוד קצת ממך.״

הנובלה הקצרה הזו, נכתבה בימי מגפת הקורונה והסופר מזכיר את המגפה המשתוללת בחוץ, החוץ מאיים, מפחיד, מהווה סכנה מול הבית המגן.  הנובלה שנקראה במהירות, הטרידה אותי זמן רב ולקחו לי כמה ימים וקריאה נוספת כדי להפנימה.

הכתיבה של עמרי חורש כנה ואמיתית, כתיבה כואבת ומייסרת, התהליך של האב הכותב הוא מסע של התבגרות, מסע של שחרור בכמה מובנים. אב ובן הלכודים יחד משתחררים האחד מהשני, הבן עוזב והאב מבין שעליו לשלוח את בנו לחיים עצמאיים. ההבנה היא גילוי האהבה של האב לבנו.

נובלה מיוחדת, עדינה ומרגשת עד כאב. נובלה שמעלה נקודות רבות למחשבה. הורות ומשמעותה, כיצד מעצבת את הילד ומהי יצירה אומנותית וכיצד היא נבראת.

ממליצה בחום.

ילד, עמרי חורש

עורך, אוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 2022