הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
כן – מונולג מרתק מאת תומס ברנהרד
כן – הוא מונולג מרתק על בדידות.
ספר צנום, רזה, בכריכה אפרורית. ספר שנקרא באחת עם דמות שמתיישבת בלב ובעיקר בראש הקורא. אבל וואו איזה ספר, כמה תובנות וחוכמה.
סיימתי את הספר לפני יומיים, מאז דמות המספר נמצאת איתי ובמחשבותי. ככה לפתע שמתי לב שאני מדברת איתה והיא עונה לי, לא שחלילה השתגעתי. במהלך השיחות הפנימיות שלנו אמרתי למספר: כן, אני מבינה אותך. כן. אני מזדהה עם סיפורך והכן החשוב ביותר הוא שאני מאמינה לך.
“כן” זה ספר מעולה עם רעיונות פילוסופים חברתיים. מאחורי דמות הגיבור מסתתרת החשיבה הפילוסופית של תומס ברנהרד בתמציתיות מזוקקת. מחשבות על ניהיליזם, דיכאון, אובססיה, התפכחות והבנת המציאות.
כל זה באמצעות המילה כן שמופיעה בסיום ומשמעותה הפוכה לגמרי.
תומס ברנהרד מביא בפני הקורא את דמותו המיוסרת של המספר. הוא מכניס אותנו לתוך גופו ועורו של הגיבור החולה.
הסיפור מתחיל כאשר הגיבור רץ באמוק לביתו של מוריץ, מתפרץ אל חדרו וכול כולו סערת רגשות. הכניסה המטורפת שלו אינה רק לביתו של מוריץ, אלא אל ליבנו ותודעתנו.
המספר הגיבור מספר את סיפורו בשטף בלתי פוסק, ללא אוויר והפסקה בפיסקה אחת ללא רווחים מתחילת המילה הראשונה עד סוף הסיפור.
המספר, מדען שחי בבדידות בביתו במקום מרוחק מהעיר. הוא מעדיף את העיר על פני הכפר, התיישב במקום זה כיון שלא היתה בו קדמה ואפשרה לו להתרכז בעצמו. בביתו הוא שוקד על כתיבת מאמרים מדעיים, כשהוא יודע שההסתגרות תוביל אותו להרס מחשבתי. למרות שהאמין שיוכל לחיות בבדידות עם עבודתו המדעית הוא מרגיש שהוא מתחיל בהתנוונות מחשבתית בשל הבידוד מהחברה.
חברו היחיד ואיש הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון הוא מוריץ. מוריץ הוא סוכן נדל”ן שמכר לו את ביתו וגר קרוב אליו. הגיבור מרגיש שמתפתחת אצלו מחלה. דווקא ביום שהוא רוצה לספר על כך למוריץ מגיע זוג שוויצרי, גבר ובת זוגו הפרסייה. אילו לא היו מופיע הזוג ודאי שהיה משתגע. בין המספר לפרסייה נרקמת קרבה, הם יוצאים לטיולים.
הקורא מתוודע למחלת הגיבור מיד בפתיחה, המספר אינו אומר מהי מחלתו אך לקורא היא ברורה. הוא מנוכר, אובססיבי, חוזר שוב ושוב על האירועים, שקוע בעצמו ואינו מודע לסביבה.
כמעט כל הספר עוסק בדברנות הכפייתית של המספר, כדי להמחיש לקורא את מחלתו, חוזר הגיבור על מילים ואירועים. בתחילה חשבתי שזו טעות תרגום, בהמשך הבנתי, שזו דרכו של הסופר להעביר לקורא את מחלת הגיבור. לדוגמה “כל מה שהיא רצתה היה לעשות עסקים, היא נולדה לעשות עסקים ובראשה היה מקום רק לעשיית עסקים וכל מעייניה היו נתונים רק לעשית עסקים…”
כל הדברנות בפתיחה מובילה אל ההבנה הפסיכולוגית לקראת הסיום. את הבנת נפשו שלו ושל הפרסייה, כאשר הפרסייה, שהיא שותפה אידיאלית לרוחו ונטיות ליבו, עושה לו שיקוף של עצמו. פתאום הוא מבין את התנהגותו.
בזמן הקריאה עסקתי במוחי בבניית דמותו של הגיבור. ניסיתי לפרק לגורמים ולנתח כיצד תומס ברנהרד הצליח להעמיד מול עיני דמות חולה אמינה כל כך. בעזרת מילים שחוזרות על עצמם באותו משפט. תיאור אירוע פעם אחת ולאחר כמה זמן שוב מתאר את האירוע בשינויים קלים, הדברנות שלו, הספר שכתוב כפיסקה אחת שלמה. כל אלה יוצרים דמות אמינה מול עיני הקורא.
כמו כן הסיפור ששוטח הגיבור בפנינו, בפניו ובפני מוריץ חברו מוביל לעמודי הסיום שהם שיא הסיפור, סיום שהשאיר אותי כואבת ומרוקנת. הבנה שלא רק שתי הדמויות חשות כך, אלא כל אחד מהקוראים.
נובלה שאין בה כמעט עלילה והיא עמוסה וצפופה בתיאורי נפש, יש בה מחשבות, תיאורי הטבע שבחוץ. יצירה שבה הניהיליזם היא מצב קיומי.
“כן” הוא על חברות, החיים ומשמעותם, במה עלינו להתמקד.
ספר חכם, מומלץ.