הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
החמדנים, גרוטסקה אנושית של ירמי פינקוס
מה קורה כשגרוטסקה ואנושיות נפגשות? התוצאה היא ספר פרוע, עלילה שמסתבכת ודמויות הזויות בלתי נשכחות.
שלושה גיבורים בספר. השפה העברית, העיר תל אביב, הבדידות. עלילה מטורפת, בלתי הגיונית אבל מציאותית להחריד. ריקוד מושחת עם האנשים הכי פרועים והכי חמדנים.
בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן, בריא כמו סוס בלגי לטענתו. אלא שחבריו וכל מי שסביבו חושב שהוא חולה והנה עוד רגע יילקח לעולם טוב. לבובק הרווק יש דירה ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ציורים מוערכים וכסף בבנק, אבל אין לו יורשים, מה שהופך את כל חבר מרעיו ליורשים חמדנים פוטנציאלים. מאז שבובק התחיל להרגיש רע, לאבד משקל כולם הופכים לאחים ואחיות רחמנים, ל”בני משפחה” דואגים. הם דואגים לו ובעיקר דואגים לירושה. כל אחד שואף שהצוואה תירשם על שמו. השכנה שגרה מתחתיו נכנסת לבדוק לשלומו ואפילו מציעה לנקות לו את הדירה, הדודנים שלו שאותם מכנה בובק “בריאות” ו”חולי” מופיעים ומחליטים להיות לו למשענת. בובק מכיר את כל הנפשות הפועלות והרוחשות סביבו ומהתל בהם. הוא רוקד איתם לצלילי הריקוד שלהם. מאחורי גבם הוא מוצא יורש, בן דודו יוסי, מבת – ים, אך יוסי אינו רוצה בירושה, הטפסים שצריך למלא מרתיעים אותו, גם אינו רוצה דירה בטשרניחובסקי, טוב לו ביוספטל בת ים. בובק חושב שבזה יניחו לו כל חבר מרעיו, אך לא. לעלילה ולקצב האירועים חוקים משלו. והאירועים הולכים ומסתבכים, מדלגים בין ערים ויבשות.
ירמי פינקוס קיבץ בעלילה אחת שלל דמויות צבעוניות, נדמה שהוא אסף את כולן, זקנים, צעירים, חולים, בריאים, אומנים, אנשים פשוטים, יהודים ערבים, להטבי”ם והכניס אותם לתוך קלחת אחת בעיר תל אביב.
הדמויות רבות, גרוטסקיות, המצבים מוגזמים, העלילה מתפתלת, אך לזכותו של ירמי פינקוס יש בו חמלה רבה ואהדה לדמויות.
כמו שאמרתי לעלילה שלוש דמויות מפתח. האחת היא השפה. ירמי פינקוס אשף השפה העברית, מפלרטט עם המילים הגבוהות והנמוכות בריתמוס. אין לו בעיה להשתמש במשלבי לשון. מצד אחד לומר ווג’ראס ואחרי שורה להגיד “ישובים כיונים בשובך על ספת הסלון בביתה-סדר ונקיון מפה צחורה…ומאזינים בספר פנים רציני למטרונית מכופתרת״. כך לאורך כל הרומן המילים מתמזגות, מתערבלות בדיוק כמו הדמויות האנושיות.
ירמי פינקוס מצליח לחבר מילים ולהפוך אותן לביטוי חדשני. הוא ממציא כינויים לכל דמות.
הדמות השנייה לטעמי ברומן היא העיר תל אביב, ירמי פינקוס חי אוהב ונושם את תל אביב. הוא מגיש אותה לקורא כמו שהיא, תוססת, יפה, מכוערת, עלובה, הכל יש בה. אומנם הוא משנה את שמות הרחובות אך מי שגר בעיר יודע בדיוק למה מתכוון, בית הצייר עובר לשטריקר, מקום משכנו של הקונסרבטוריון. בר המגוז, מלבד היותו מזכיר את נקודת המגוז של הציור הזכיר לי את הבר “המזג” שבימי הקורונה נגוז ונעלם מאבן גבירול.
הדמות השלישית היא הבדידות. הרומן מצחיק מעל פני השטח, אך מתחתיו עצוב, יש בו בדידות, חוסר אונים, חיפוש עצמי. בובק הבודד מגלה שחבריו ואנשי משפחתו מעוניינים בכספו ולא בו עצמו, רק דמות אחת נקייה וחפה מכל חמדנות.
ירמי פינקוס הוא צייר, מאייר, קומיקסאי מוכשר, הוא מצליח בקו אחד לתפוס את הקומדיה שברצינות, את הגרוטסקה שבחיים. בעזרת המילים ושפתו העשירה מצליח להעלות חיוך על פני הקורא.
מתחת לחיוך של הקורא מסתתרת ביקורת, על בני האדם ואישיותם, על העיר תל אביב, על החברה והתנהלותה.
ברור לקורא שיש קריצה אל ספרו של בלזאק “הדודן פונס”. קריצה הומוריסטית שמטרתה להראות שכלום לא השתנה, מה שהיה הוא שיהיה, גם מרחק השנים אינו מטשטש את העובדה שבני אדם נותרים חמדנים.
בתחילת הקריאה התענגתי ונהניתי, בשלב מסוים שבעתי מהגרוטסקה ולא ידעתי לאן ינווט הסופר את בובק ואת העלילה. שיחה קצרה עם חבר לקריאה שיכנעה אותי להמשיך. הסתקרנתי לדעת מהי מחלתו של בובק ומי יירש את הונו. איני מצטערת על הקריאה. זהו ספר כיפי, חביב, בעל קצב, ביקורת לא מאיימת, דמויות גרוטסקיות. אישית אני אהבתי יותר את “בזעיר אנפין”.