הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

תמציות, ספרה מפעים הלב של אנה מריה יוקל

Spread the love

תמצית – חומֶר מרוּכּז המֵכיל את העיקר.(מילון אבניאון) כזהו בדיוק אוסף הסיפורים הקצרים של אנה מריה יוקל. תרכיז ממתקי של מהות הקיום והחיים.

לפעמים הספרים והסיפורים הקטנים והמרוכזים הם אלו שמותירים אצלי רושם עז. כזהו “תמציות” ספרה של אנה מריה יוקל. ספר מרוכז וצנום  שבו מביאה הסופרת את תמצית חייה, ותרכיז זוויות הראיה שלה על העולם.

הקריאה בסיפוריה היא כמו  קלידוסקופ צבעוני, אוסף רסיסי צורות וגוונים שנותנים תמונה שלמה.

אנה מריה יוקל ילידת וינה 1911 היא סופרת, עיתונאית ופסיכותרפיסטית. את עבודתה כתסריטאית נאלצה לעזוב עם עליית הנאצים לשלטון. מוינה היא ברחה לפראג משם לפולין, ללונדון ובשנת 1965 עלתה לארץ ישראל.

הנדודים שחוותה השאירה בה חותם שאותם היא מעלה באפיזודות הספרותיות. סיפוריה הם פגישות עם אנשים, אנשים רגילים, פשוטים, יומיומיים שמשקפים פן בחוויית האישיות שלה. בחלק מהסיפורים הדמויות הם אנשים שנדדו, עברו ממקום למקום והם שיקוף שלה. או אנשים שחוו את המלחמה.

אנה מריה היא פסיכולוגית רגישה וכך גם הכתיבה העדינה שלה. כתיבה עדינה ורגישה מלאת הומור וזווית ראיה חדשה. לאט לאט  באופן פסיכולוגי היא טווה את ההגירה כחוט השני בחלק מסיפוריה.

בסיפור “הדרך לאוז’הורוד” היא מתארת מפגש בינה לבין בת איכרים שמחפשת את הדרך לאוז’הורוד. השנה היא שנת 1935. גם אנה תחפש בעתיד את ביתה שלה.

בסיפור “בבל” היא כבר בלונדון ופוגשת בחיל הודי המושיט  פתק שבו שם אכסניה והיא צריכה להסביר לו בשפה שאינה מובנת לו כיצד להגיע. הוא נראה תלוש. לדעתה ההודי במדים לא מבין איך הנכר כאן שונה מהנכר שם, ואיך בזמן שהם מדברים בשפת הסימנים פתאום אומר לה מילה ביידיש. זהו סיפור קטן על כך שבני אדם אינם שונים גם אם הם במקומות אחרים ודוברי שפה שונה.

הסיפור של “יאן הזקן” הוא סיפור מכמיר לב ונוגע ללב. יאן נולד בפולין ואומץ על ידי אנשים פשוטים, הוא  עשה דרכו ללונדון וחזר לפולין להיאסף אל אבותיו. במילים מעטות  וכל כך מדויקות ברגישות שלהן מתארת אנה מריה את מותו “ואולי בדמדומיו האחרונים, הצללים הנסים לעד סבו לאחור וסוף סוף אספו אותו אל חיקם.”

מכל הסיפורים הותיר בי רושם הסיפור “כבוד”. סיפורון קצר עם שתי אפיזודות קטנות שמזכירות כי לכל אחד מגיע הכבוד על היותו אדם.

הסיפורים של אנה מריה הם סיפורים אנושים, יופיים הוא בכך, שלמרות הנושא והתקופה  של חלק מהם (מלחמת העולם השנייה) הם אינם מעיקים, להפך הם כמו פרחים עדינים ויפים, לעיתים בעלי הומור דק ובעיקר סיפורים שמראים את יופי החיים, את האנושיות של האנשים ואת היותנו אנשים שווים.

בכתיבתה תמציתית ולא סגפנית, להפך, מאוד עשירה ורגישה, מצליחה לתאר בפנינו את כל מי שפגשה וראתה, כמו היתה בתוך סרט תעודי. תוך כדי, כדרך אגב היא מספרת על עולמה. “נפרדתי מהם בחשאי בטרם הבריחה מפראג לאחר פלישת הגרמנים.” “כשהגעתי לפראג כפליטה צעירה.”

בסיפוריה היא שוזרת את ההיסטוריה של העם היהודי והישראלי. לאחר שעלתה לארץ ישראל היא מתארת את תל אביב ובניית השכונות היוקרתיות, את ביקורו של סאדאת בארץ.

אני חשה בהעדר מילים מפעימות על הספר, לכן אשתמש במילים השגרתיות והכל כך אמיתיות – ספר פנינה, עדין ביופיו ורגיש.

אני התענגתי על הסיפורים ולגמתי מהם אחד ביום, שלא יגמרו לי.

רוצו לקרוא.

 

תמציות, אנה מריה יוקל

מגרמנית, חנן אלשטיין

הוצאת אפרסמון, 2021

תגובות בפייסבוק