הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שנת המנוחה והמרגוע שלי, ספרה החדש של אוטסה מושפג
יש פעמים שהספר שולט בך ולקח אותך איתו למסע, כך קרה לי עם הספר “שנת המנוחה והמרגוע שלי”.
עטיפה מזמינה, הומאז’ לציור המפורסם “מות מארה” מאת הצייר ז’אק-לואי דויד. חשדתי משם הספר והכריכה שאולי תהיה כאן מהפכה.
לגיבורת הספר אין שם. יש לה את כל מה שבחורה חושקת, היא יפיפה בלונדינית, עשירה, בעלת תואר, עובדת בגלריה. שני הוריה נפטרו והשאירה לו ירושה מכובדת. למרות כל היש היא אינה מוצאת את עצמה. כל רצונה הוא לישון, היא מנסה להשיג את המטרה באמצעות צפייה חוזרת בלופ של סרטיה של וופי גולדברג, וכשאינה מצליחה היא פונה אל השתייה והתרופות. היא מקיימת פגישות עם דר טאטְל המפוקפקת, שכל עניינה הוא להלעיט אותה בכדורים ולדאוג שהיא עצמה תהיה מכוסה מבחינה בירוקרטית.
רווה חברתה הטובה היא זו שמכניסה אליה את החוץ, באה, הולכת, מתארת בפניה מה היא חווה ובעיקר מנסה לחנך ולהביא אותה למצב אנושי נורמלי.
הגיבורה מנסה לסלק אותה ללא הצלחה, רווה טוענת שהיא החברה הטובה שלה וממשיכה לבוא ולספוג ממנה טענות ותלונות.
נחזור למסע שהספר לקח אותי. בתחילת הקריאה הרגשתי דחייה מול הדמות, חשבתי לנטוש אותה על הספה שתמשיך לבהות חצי מסוממת בוופי גולדברג, אבל רגש חמלה הציף אותי. רציתי לדעת, או יותר נכון השתוקקתי להבין מה מוביל בחורה, מושא לקנאה, למצב הזה. למה היא רוצה לישון במשך שנה ולהתעורר אולי אחרת. וודאי שיש סיבה. סקרנות וחמלה הובילו אותי להמשיך לקרוא.
כן. הקורא מקבל תושבה מה הוביל אותה לישון. השינה בשבילה היא כפולה, מצד אחד מצב של בריחה מהמציאות ומעצמה, ומצד שני זו מעין לידה מחדש, וכמו זחל היא תתעורר אחרת.
הרצון לשינה מחמיר אצלה והיא מתדרדרת, מתחילה לעשות פעולות שלא מתוך הכרה, אינה מעוניינת לצאת מהבית ומזמינה את כל מה שהיא צריכה באינטרנט. היא עושה פעולות שאינן בעלות הגיון או חשיבה וגורמות לקורא לחייך, או לכעוס.
חברתה הנאמנה רווה שאוהבת אותה אהבת נפש היא הדמות המנוגדת לה. היא זו שבאה ויוצאת ועוזרת לה. אני סימפתטי אותה מאוד.
אירוע שחווה רווה, חברתה, שמאלץ אותה לצאת מהבית מוביל אותה להבנה מדוע היא מעוניינת כל כך לישון ולהתעורר כשנה לאחר השינה.
לפני שנטיתי להשאיר את הגיבורה על הספה במצב של נימנום תמידי הבנתי את מטרתה של הסופרת, וכמו הגיבורה יצאתי למסע הכפול, מסע של הדמות ומסע של הסופרת. מסע של ביקורת חברתית נוקבת על החברה, על השפע שמציעה החברה, הרס עצמי, חוסר סיפוק, אומנות עכשווית רדודה, וחיים איומים ומנוכרים בעיר הגדולה.ביקורת על ניו יורק שלפני אסון התאומים. כל זה נכתב בהומור שחור ולעג עם דמויות שהקורא בסופו של דבר אוהד אותן. כשהבנתי את הביקורת וההומור השחור הבלתי הגיוני נהנתי מהמסע שלי עם הגיבורה.
אכן, הגיבורה מצליחה להיכנס למצב של שנת שינה. כדאי לעבור איתה את החוויה שכן סיום הספר הוא האירוע האמיתי, אירוע שמשאיר את הקורא ללא אוויר. אירוע המתואר בחדות.