הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
פליאה – צרויה שלו
פליאה של צרויה שלו הוא רומן, שבו חיי הפרט והמשפחה שזורים בתולדות המדינה.
בילדותי הצעירה מאוד הצטערתי שלא לחמתי עם המחתרות. ולו הייתי חיה באותה תקופה ודאי הייתי מצטרפת ללח”י. מכל האירגונים, הלח”י הקסים אותי. בעיני הילדה שלי הלוחמים היו נועזים, חרפו נפשם, נהרגו וסבלו. היו מוכנים לעשות הכל. דמיינתי את עצמי כנערה החובשת מטפחת מתרוצצת בין בתים עם חומרי נפץ, תולה כרוזים.
כשסיפרתי להורי על כך הם השתתקו, ואח”כ הזדעזעו. איך הבת שלהם שגדלה בבית של מפא”י, בית של הורים יוצאי היאחזות עין גדי רוצה להיות בלח”י.
הסיפור הזה חזר אלי באחת תוך כדי קריאת ספרה של צרויה שלו “פליאה”. “פליאה” הוא ספר של ניגודים וקוטביות. ספר שמאגד בתוכו אל כל השונות על שלל גווניה של ארץ ישראל.
שתי דמויות מרכזיות בספר, רחל ועטרה, שתיהן מספרות את סיפור המדינה. רחל בת ה-90 היא לוחמת לח”י לשעבר, כאשר היתה בת עשרים היתה נשואה שנה אחת בלבד למנחם, מנו, שאותו הכירה בשורות הלח”י. הנישואים נקטעו בפתאומיות. רחל לא הבינה מדוע. הספר נפתח כאשר רחל הצעירה עומדת מול דלת ביתו של מנו, בעלה, ורוצה להיפגש איתו. הדלת נעולה, הוא אינו מעוניין לפגוש את רחל. אותה דלת תחזור ברומן מספר פעמים כרמז לסוד והסתרות לאורך חייהם של הגיבורים.
רחל התגרשה, לימים נישאה בשנית ילדה שני בנים מנוגדים באישיותם. כדי לממש את האידאולוגיה הפוליטית שלה, הם עברו מחולון, עיר הפרברים של תל אביב, לשטחי ההתנחלויות. המעבר מנתק אותה מבנה, איש שמאל שאינו מקבל את התיישבותה ומתנצח איתה. לא מוכן לבקר אותה במקום שמנוגד למצפונו. מגלה לה שהוא חי בתחושה שהיא לא אהבה אותם, אלא את הארץ.
בנה השני חזר בתשובה וחי בשלום עם אמונתו ועם העולם, דמותו הנעימה שוזרת בספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן.
מול דמותה של רחל העומדת, גם היא מול דלת סגורה, עטרה. עטרה היא בתו של מנו מנשואיו השניים והמאוחרים. עטרה בת החמישים היא אדריכלית שימור בתים. לפני מותו מלמל אביה את שמה של רחל והיא מבינה עד כמה אהב את אשתו הראשונה. עטרה נשואה בשנית, בתה מנשואיה הראשונים חיה בארה”ב, ובנה מנישואיה השניים הוא לוחם סיירת המחפש את דרכו האישית.
לאחר מות האב מחפשת עטרה את רחל. היא מרגישה שעליה לדעת מקרוב את סודו של אביה. אך רחל אינה מתרצה לפתוח את ליבה ומותירה אותה מול דלת סגורה “לא היא לא תפתח, היא תהיה אכזרית כפי שאביה של האשה הזאת היה.”
הספר מסופר בשני קולות, קולה של רחל עם סיפור המחתרת והקמת המדינה וסיפורה של עטרה. שתי דמויות לכאורה שונות, אך בעלות נקודות השקה.
הדמות של רחל מרתקת. היא נושאת בתוכה את הכאב של הבנים המנודים בני המחתרות, היא מרגישה שהם היו השעיר לעזאזל. כאילו היא נושאת את הלב של המחתרת. כל חייה סיפרה לילדיה על אהבת המולדת, עד שבנה הבכור מטיח בה שאת המולדת אהבה ואותם לא.
מתארת כיצד הקריבה את עצמה למען האידאולוגיה שלה למדינה, והמדינה דחתה אותה, לא קל היה ליוצאי המחתרת למצוא עבודה בשנות החמישים, כיצד חייה האידאולוגים התהפכו עליה, בן אחד חזר בתשובה והשני שמאלני שמחרים את התיישבותה מעבר לקו הירוק.
רחל היא הדמות הנושאת את הסודות, סודות עברה ושנת נישואיה עם מנו, הסוד על שם מי נקראת עטרה. כעת, במפגש בינהן כול כולה נתונה להסביר לעטרה לא רק את סוד הגירושים, אלא בעיקר את אהבתה לארץ, את כאבה על אותם לוחמי לח”י שהקריבו עצמם למען המדינה ונותרו מבודדים, בעוד הרוגי ההגנה נקברו ברוב כבוד.
עטרה היא דמות מתפתחת, מאשה קצת שבלונית הופכת לדמות שנוגעת בקורא. רגעי השיא מבחינתי היו כאשר היא חווה אירוע טראומטי וכיצד היא מתמודדת איתו.
בספר שזורים סיפורי רבי נחמן, אולי כדי להזכיר לנו, שהעולם כולו קם ועומד על מילה, זו שנאמרת וזו הנכתבת, כאן רומזת הסופרת לתפקידו של הסופר שהוא לספר סיפור. תפקידה של שלו כסופרת הוא להביא את סיפור ראשית המדינה עד לימנו.
היחסים שלי עם ספריה של צרויה שלו מורכבים. ספרה הראשון “חיי אהבה” הצליח לבלוע לי את הלב. זו היתה כתיבה רעננה ושונה בנוף הספרותי. את “טרה” לא אהבתי, “כאב” מאוד נגע בי.
כתיבתה של שלו טובה, איך אומרים? היא יודעת לכתוב. פתיחת הספר ריתקה אותי וציפיתי לאותה הנאת קריאה בהמשך. מה שלא קרה, דמותה של עטרה היתה חלשה מול דמותה של רחל, עד לאותה חוויה טראומטית ששם הרומן התרומם שוב ונגע בי בכאב עוצמתי.
לעיתים נדמה היה לי שהיא מפרטת יתר על המידה ומעמידה ריבוי של דימויים ומטאפורות. מלבד העומס המילולי והתיאורי, נדמה ששלו העמיסה על הקורא את כל המדינה.
היא דחסה הכל מכל. נכון שכך אנו חיים במדינתנו, אבל שלו הציפה את הספר. דתיים חילוניים, ימין שמאל גירושים, נישואים, אימהות, משפחה, לח”י, פלמ”ח. תל אביב מול הישובים שמעבר לקו הירוק.
החיבורים בין כולם היו לי מאולצים.
צרויה שלו היא סופרת חכמה, לצערי היו מקרים שבהם לא סמכה על הקורא שיבין והביאה את הפירוש בפני הקורא. כמו הבחירה של עטרה לעסוק באדריכלות שימור. “אולי משום כך בחרה לעסוק בריפוי הצלקות ואיחוי השברים של בניינים ישנים מתפוררים כתחרה, ישויות שחוחות ונשכחות, שאיש לא מגן עליהן מפני פגיעות הזמן וגסות הדיירים המגבבים תוספות בנייה מכוערות, מוחקים את היופי ואת המחשבה, את הזיכרון ואת הרוח, עד שלבסוף מופיעים הדחפורים. כי גם הזקנים שבבניינים אינם דועכים”
סיום הספר מהיר מידי, גדוש במחשבות של הגיבורה. יש שיטענו שהוא כתוב כמו זרם תודעה. אני לא ראיתי אותו כזרם תודעה, כי הספר אינו כתוב כזרם תודעה. ראיתי אותו כניסיון להעלות מחשבות והגיגים על שינוי החשיבה של הגיבורה במהירות ללא הדרך שעברה, למרות שחוותה אירוע טראומטי. אירוע שכזה אינו בסיס לשינוי מהיר ופתאומי.
“הצוואה” של בעלה לבנו אינה אמינה בעיניי. נכון יש רמזים, יש התלבטויות, אבל יש הרבה חוסר אמינות. ומה הקורא צריך אם לא הזדהות?
צר לי. לא שוכנעתי.
מי שאוהב את ספריה וכתיבתה של שלו, ומי שחיכה זמן רב לספר נוסף משלה יהנה.