הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שבועת אמונים – דומניקו סטרנונה
ספר וידוי על אהבה, שקרים, סודות.
בסיפור וידוי יש איזו קסם מיסתורי, המספר רוצה לגלות לנו את צפוני ליבו, ארועים מהעבר ובדרך כלל יהיה בסיפורו סוד אפל, מעשה שעשה והיום הוא מצטער על כך. זו נוסחה כמעט בדוקה שעובדת היטב על הקורא, הקורא יירצה לקרוא עד המילה האחרונה כדי לדעת מה הסתיר המספר.
כך גם בספר “שבועת אמונים”.
הגיבור מספר לנו הקוראים על אהבתו. המילה אהבה חוזרת מספר רב של פעמים בעמודים הראשונים של הספר.
פייטרו הגיבור הוא מורה, תרזה היתה תלמידת וכבר אז כישפה אותו. היא היתה אחת התלמידות התוססות שלו. שנה לאחר סיום הלימודים היא יוצרת איתו קשר והם הופכים לזוג. מערכת היחסים ביניהם היתה סוערת. שלוש שנים של מתיחות ובעלות מוחלטת.
זמן קצר לפני שידעו שיפרדו הם נשבעו לגלות האחד לשנייה סוד, סוד נורא שלהם. סוד שעלול לרסק ולפגוע בכל אחד אם יתגלה. המטרה היתה מתוך כוונה שהוא ישאיר אותם מאוחדים לנצח. אבל לא. הם נפרדים כשכל אחד יודע על השני רז שמאיים עליו. “אנחנו לא יכולים להיפרד יותר. כל אחד באמת בידיים של האחר.”
הפרידה אינה פרידה. השבועה שלהם מחברת בינהם, מאחדת אותם באזיקי הסוד. שניהם כבולים באותו הסוד, או כבולים באהבתם. נפרדו אבל עדיין מחוברים יחד באותו הסוד המאיים עליהם.
פייטרו מתחתן, אשתו מוותרת על קריירה מוצלחת למען המשפחה ולמען הקריירה של בעלה. פייטרו הופך למורה מוערך שכותב ספרים ומסות על החינוך הציבורי. אהובתו הקודמת, תרזה נמצאת תמיד ברקע ומאיימת על שלמות הנישואים.
זהו סיפור על אהבה על כל צורותיה. סיפור זוגיות, על בגידה, על שקרים, צביעות, נאמנות תשוקה וחוסר אמון, כל זה מקופל בתוך מערכת הנישואים כשברקע ניצבת אידאולוגית החינוך. פייטרו הוא מורה שכתב ספר על החינוך.
החינוך הוא סמל בספר או אפילו פנס המאיר את פדגוגיה החינוכית. החינוך הוא הערך ששומר על הפרת חוקי מוסד המשפחה.
נדיה, אשתו, ותרזה מנוגדות, אולי הן שתי הנשים שכל גבר חולם עליהן. האחת שקטה ועדינה, ביתית, מוותרת על הקריירה ועצמאותה מול האשה הסוערת, הפראית מלאת התשוקה.
הרומן מתחיל בזוגיות מלאת יצרים ותשוקה, כשכל אחד מגלה לשנייה סוד מאיים שעלול להרוס אותו. הרעיון כשלעצמו נראה לי כמו רעיון של מעבדה, כאילו הסופר אמר לעצמו בואו נבדוק מה קורה לזוג הנושא סוד ופרטים אחד על השנייה. הרעיון טוב, אך הביצוע לדעתי חלש. אומנם יש סקרנות, הקורא רוצה לדעת מה כל אחד עשה בעברו. אבל החולשה שלו מבחינתי היא אפיונן הדמויות. הדמויות אינן מצליחות לעורר בי רגש. הן קרות, חסרות תחושות והכתיבה האינפורמטיבית אינה עושה עמן חסד או אינה מטיבה עימן.
איני יכולה להתעלם אולי יש כאן קריצה הומוריסטית לקורא ולכל המבקרים המחפשים את זהותה של אלנה פרנטה. יש הטוענים כי אניטה ראג’ה, אשתו של דומניקו סטרנונה, היא אלנה פרנטה, אולי זה הסוד שכל אחד יודע על השני ואם יתגלה הוא יוביל לאסון. אולי שניהם מחוברים בעבותות הסוד?
לא התכוונתי לקרוא וקראתי לקראת שמיעת הרצאה על הספר. אני יודעת שרבים קראו ואהבו. מי שאוהב את כתיבתו של סטרנונה ייהנה.
הקריאה לשיקולכם.