הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
נמר בירושלים, ספרו הנפלא של אורן ולדמן
עכשיו סיימתי את הקריאה בספר “נמר בירושלים”
ולפני שיעלמו ממני התובנות,
- ספר ביכורים מפתיע.
מצליח לרתק את הקורא בסיפור בגוף ראשון.
רעיון מבריק לחבר בין יצירת מופת שלא שמעתי עליה מהמאה ה-12 לשנת 1972.
סיפור התבגרות והתגברות הכתוב בעדינות וברגישות.
החזיר אותי בהתרגשות לימי נעורי, אני וגיבור הספר בני אותו הגיל.
מה לנער בן 16 בכיתה י’ בשנת 1972, שנה שבה הגשם מאחר לבוא ולספר מהמאה ה 12 ?
התשובה לכך נמצאת בספר “נמר בירושלים”, ספר עדין כמו פנינה.
ערן, ילד שקט, אומנותי, אוהב לצייר, רוצה להתקבל לפנימיית אומנות. ערן חי עם אב שדואג לו בבית מלא בשתיקות. אמו עזבה כשהיה בן שש, ממנה מקבל מכתבים פעם בשבועיים במעטפה כחולה עם ריח הבושם שלה.
ערן אינו מתבלט ולכן מהווה מטרה לנערים החזקים בכיתתו שמקניטים אותו. הוא משובץ במסגרת מחויבות חברתית לשמש מלווה לחולה ערירי באחת המחלקות הפנימיות בבית החולים. בעוד חבריו משובצים למד”א או הג”א, תפקידים “נחשבים” מוצא ערן את עצמו מול אדם ערירי השוכב במיטה ,אינו קם ,אינו מדבר, וכולו מצטנף במיטת חוליו. לאט לאט נרקמת בין השניים מערכת יחסים. ערן העושה את מחויבותו כחובה, מגלה כי האיש השתקן המדבר בעברית גבוהה הוא דב גפונוב, עולה מרוסיה / גרוזיה, שתרגם את יצירת המופת של המשורר הגרוזיני רושתה רוסתווילי.
החיבור בין דמות הנער הבדיוני לדמותו המציאותית של דב גפונור המתרגם היא נפלאה, גאונית ומרתקת. הסופר הצליח ביכולתו המבריקה לגשר בין שני אנשים, האחד בדיוני והשני מציאותי. לכל אחד משלב לשוני מה שיוצר אמינות, דב מדבר בשפה גבוהה וערן מדבר כמו נער בשנות השבעים. הקשר ביניהם מוביל את ערן להתבגרותו, מוביל אותו לנתב ולמצוא את דרכו בעולמו ולקבל החלטות. ויש לערן הרבה החלטות שהוא צריך לממש.
דווקא בבית החולים הוא מוצא אפשרות להביע את מחשבותיו. הוא לומד להקשיב לסיפוריה של חווה, נערה שהכיר במסדרונות בית החולים. להקשיב לדב וכאביו. בית החולים מרפא גם אותו ואת בדידותו.
לכתוב עלילה בגוף ראשון ולרתק את הקורא היא משימה שאינה קלה. כתיבה בגוף ראשון עלולה לעייף את הקורא. ערן מצליח לספר את סיפורו באופן קולח ומרתק, הקורא נשבה בדמותו של הנער העדין והרגיש, שלאט לאט מגלה את כוחותיו ויחד איתו צועד אל התבגרותו. במסע ההתבגרות שלו הוא מתחבר לדמויות נוספות שמהוות אבני דרך במסעו. חווה הנערה מבית החולים וסשה חברו לכיתה, עולה חדש דחוי ומושא להתעללות.
הספר מגיע לשיא ביום השוויון, יום שלאחריו מתחיל האביב.
יופייה של האומנות ואהבתי הרבה לספרות היא, שבאמצעותה ניתן לחוות בעוצמה את החוויות האישיות. הקורא עובר ומזדהה עם הגיבור. כך הרגשתי בקריאת העלילה. ערן ואני בני אותו הגיל, הבדידות שחווה והרצון למצוא את עצמו בחברת הילדים המקובלים, ההתבגרות שלו וההבנה שעליו לעשות את מה שהוא מאמין החזירו אותי לתקופת התיכון. לימים של חברים, חיכוכים, מושאי הערצה והחיפוש העצמי.
היופי הנוסף ביצירה היא יכולתו של הסופר לגרום לקורא להקשר לדמות, לחוות איתה את התחושות והרגשות הפנימיים, לעצור ולקחת אוויר ברגעים הקשים ולעודד אותה. זה מה שקרה לי, חוויתי את ערן כאילו היה לידי, הרגשתי אותו ואת החוויות שלו.
מעבר להזדהות עם הדמות ולבדיקה אישית של הקורא עם העלילה, יופייה הענק של העלילה הוא ההכרות עם הספר “עוטה עור הנמר” ועם דמותו המרתקת והמיסתורית של גפונוב, המתרגם. אורן ולדמן הצליח לחבר בין שתי הדמויות בגאוניות. לא הרחיב, לא העיק על הקורא, סיפר במסתוריות והצליח להקביל בין שתי התקופות, זו של המאה ה-12 וזו של שנות ה-70 בא”י. שמחתי שהחייה יצירה שמעטים יודעים על קיומה, כשסיימתי לקרוא את הספר כל רצוני היה לקרוא את אותו ספר לא מוכר ומסקרן.
יש משהו משמח בספר ביכורים מוצלח. משמח ומרגש יותר ספר ביכורים מוצלח שאינו מורגש כספר ביכורים.
מחכה לספר נוסף.
שמחה על ההוצאה הטרייה “שתיים” הוצאה לאור לספרות מקור בעריכת אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי שמביאה לקורא משב רוח רענן בספרות הישראלית.
ספר עדין, רגיש, שנקרא באחת. ממליצה בחום.
לסקרנים, כמוני, מה לאורן ולדמן וליצירת המופת “עוטה עור נמר” מוזמנים לקרוא כאן