הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

אל מול הלילה, ספרה הנפלא של דלפין דה ויגאן

סיפור עצוב על אומללות נפשית של אם ושל בנותיה.

“אל מול הלילה” הוא ספר רגיש ונוגע ללב. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו הדמויות  עשויות מחרסינה עדינה, שתנועה קטנה בלתי זהירה תגרום להישברותן. זהו ספר שאינו רק ביוגרפיה, זהו ספר שמנסה לבדוק מה משמעות הזיכרון, האובדן, מהי האמת.

אם מביטים בתמונה של דלפין רואים בחורה בעלת יופי מהפנט, בנוסף היא סופרת מוכשרת שזכתה בפרסים. מאחורי מעטה חיצוני יפיפה מסתתרת נפש של ילדה מיוסרת שחיה בצל אמא דיכאונית.

כמו שאמר החכם בסופרים “כל משפחה ואומללותה שלה”, כך משפחתה של לוסיל. לוסיל, אמה של דלפין היא בת רביעית מבין 9 ילדים להורים, ליאם וג’ורג’. היא היפה בין הילדים והחולמנית המכונסת בעצמה. לוסיל ואחותה היו דוגמניות מפורסמות בילדותן. ליאם ילדה 9 ילדים, אחד אומץ על ידי המשפחה, שלושה מהם מתו והאחרון נולד עם תסמונת דאון. משפחתה של לוסיל היתה משפחה בורגנית שמחה, המוות שבמשפחה הוא הענן הכבד שמעיב על אושר המשפחה. ולא רק המוות של אחיה פגע נפשית באמה, אלא סוד שאותו תגלה דלפין במהלך חקירתה.

 מאז שמצאה דלפין את אמה מתה במיטתה, חלף זמן רב עד שהצליחה לכתוב עליה. בספרה “אל מול הלילה”  כותבת דלפין על אמה וכיצד עוצבו חיי האם ונשזרו בחיי בתה. דלפין מספרת ששנים ברחה מדמות אמה, לא רצתה לאמץ ממנה כלום, שום תנועת יד, או שפת גוף.

דלפין מרגישה בכורח  לכתוב. היא מוכרחה לכתוב, אפילו אם הספר הזה יהיה רק על חיפוש האמת. דלפין משרטטת את דמותה של אמה ומשפחתה ומנסה לחפש בין חוטי הזיכרונות הסבר למותה.

הספר נפתח במותה / התאבדותה של האם ומסתיים בו. בין שני הקצוות, הפתיחה והסיום, מנסה דלפין במאמץ רב להבין את אמה. דלפין משקיעה מאמץ פיסי ונפשי בחקר עברה של האם. היא מחפשת את האמת, ובעיקר את אמה בין הזיכרונות הכתובים והמוקלטים שהופקדו בידייה. “אמת לא היתה שם. עמדו לרשותי רק פיסות מפוזרות ועצם סידורן הוא כשלעצמו בדיית סיפור.” מתברר לה עד כמה קשה לה לכתוב על אמה, לתאר אותה במילים. ובכל זאת היא מנסה לשחזר את נקודת המבט שלה מחלקיקי הדברים שסיפרה. ככל שהיא ממסה להתקרב אליה היא מתרחקת ממנה.

לאט לאט ובכתיבה כנה ויוצאת דופן פורמת דלפין את דמותה של אמה ומוציאה שדים ושלדים מארון המשפחה המאושרת לכאורה.

הכתיבה למעשה מביאה את דלפין לידי שיחרור מדמות האם הדיכאונית, דמות שהשפיעה על נפשה של דלפין. היא כותבת כדי לבדוק. “כואב לחזור לזיכרונות האלה, להעלותם אל פני השטח.”

מעבר לביוגרפיה של הסופרת זהו גם ספר על הכתיבה והצורך לכתוב. היא מרגישה שהספרים שלה כופים עצמם עליה למרות שהספר גובה ממנה מחיר. ספר על משמעות הזיכרון. אומרת שהזיכרון בורר כרצונו.

במרחק של זמן חומלת דלפין על אמה ואף מייסרת את עצמה כיצד לא ראתה את מאבקה של אמה בחיי היומיום להמשיך ולחיות למענן.

בסיום הספר היא מעריצה את עוז רוחה על מותה לפני שהזדקנה, בעודה חיה.

הכתיבה של דלפין היא כתיבה רגישה ומרתקת, אי אפשר להניח את הספר והספר אינו מניח לקורא.

הספר ליווה אותי זמן רב לאחר שסיימתי לקרוא אותו. כאבתי את ילדותה של דלפין תחת הצל של האם שגם היא איבדה את ילדותה. הספר הוביל אותי למחשבות על יחסי בנות אימהות והורים וילדים.

ממליצה בחום. ותודה לנעמי לויצקי חברתי שלא הרפתה עד שקראתי.

 

אל מול הלילה, דלפין דה ויגאן

מצרפתית, רמה איילון

הוצאת, מודן, 2018

תגובות בפייסבוק