“האנאלפביתית” הוא ספר על תשוקה, התשוקה לכתוב.

את אגוטה קריסטוף, מי שכתבה את “המחברת הגדולה”  אי אפשר לכנות אנאלפביתית. בספרה זה היא מתארת את הפיכתה לסופרת ואת המעבר משפת אמה לשפה הצרפתית. את משמעות הכתיבה עבורה ומדוע היא מכנה עצמה אנאלפביתית.

די  בהזכרת שם הספר “המחברת הגדולה” כדי שכל עורי יהפוך נקודות נקודות. עד היום איני מבינה כיצד הצליחה הסופרת ליצור שתי דמויות מפלצתיות שרודפות אותי.

האנאלפביתית הוא סיפרון צנום המכיל עולם ומלואו. ב11 פרקים מתארת אגוטה קריסטוף את חייה מילדה שלמדה לקרוא בגיל ארבע ועד לאשה בוגרת הכותבת ספרים לא בשפת אמה. 11 פרקים של עולם רגשי ורציונלי. 11 פרקי ביוגרפיה ואירועים שהשפיעו עליה ונטמעו בה.

אגוטה מתארת את זיכרון הקריאה שלה כמו מחלה. “אני קוראת. זה כמו מחלה. אני קוראת כל מה שנופל ביד, כל מה שהעין נופלת עליו.”

מחלת הקריאה היתה למרפא עבורה בימים הקשים של חייה.

אגוטה קריסטוף נולדה בעיירה צ’יקוואנד, בצפון-מערב הונגריה, בשנת 1935. אביה היה מורה בבית הספר. בגיל תשע עברו לעיר הקרובה לגבול אוסטריה. ב1948 אביה נאסר והמשפחה התפרקה. לאחר נישואיה בגיל 21, בעקבות דיכוי המרד ההונגרי על ידי הסובטיים, נאלצה לברוח עם בעלה ובתה התינוקת לשוויץ. שם הם הופכים לזרים. בשוויץ היא לומדת צרפתית ומפרסמת את שיריה ומחזותיה.

בספרה “האנאלפביתית” מתארת בזיכרונות קצרים את אהבתה למילה הכתובה ועד כמה משמעותית עבורה הכתיבה.   הספר מאחד בתוכו את פרקי הזיכרונות הקצרים שכתבה.

הכתיבה הצילה אותה מבדידות בתקופה שבה שהתה בפנימייה. בפנימייה היא כתבה מחזות והציגה אותם מול חבריה בתשלום.

המעבר לשוויץ ולימוד שפה חדשה מכביד עליה. זו שפה שאינה מכירה והיא מכנה אותה אויבת, שכן היא הורגת את שפת אמה. המעבר לשוויץ מאבד את השתייכותה לעם. אבל בדבר אחד היא בטוחה, היא היתה כותבת, לא משנה איפה, לא משנה באיזו שפה.

אגוטה קריסטוף מתארת את התחושה כמי שלמדה לקרוא בגיל ארבע ובגיל בוגר במדינה זרה הופכת להיות אנאלפביתית, תחושה איומה עבורה.

היא מתארת את כאב לימוד השפה החדשה זו שמשכיחה ממנה את שפת הולדתה.

״ אני מכירה את המילים. כשאני קוראת אני לא מזהה אותן. האותיות לא שייכות לכלום״

רק כאשר בתה הולכת לבית הספר, היא לומדת יחד איתה את יסודות הקריאה והכתיבה. ומאז ועד מותה לא הניחה את עט הכתיבה והיצירה.

זהו ספר ארספואטי המתאר את משמעות הכתיבה ותהליך הכתיבה. הכתיבה בערה בנפשה של קריסטוף, גם מעבר לשפה חדשה לא הצליח לעצור את שטף הרעיונות והמילים שהציף אותה.

זה אינו  ספר רק על כתיבה, זהו ספר שמתאר תהליך של ניתוק ממקום הגידול של האדם, תהליך של ניסיונות למצוא קרקע חדשה ולא להרגיש זרות במקום חדש. יש בו את כאב העזיבה. אגוטה קריסטף השאירה מאחור את משפחה ואת זיכרונותיה הכתובים. יש בו ביקורת אירונית, הנאמרת בעדינות כנגד המשטר הסובייטי.

בסגנון פשוט ובמשפטים קצרים ולא מורכבים מתארת אגוטה קריסטוף את הפיכתה לסופרת. את משמעות המילים עבורה. את המעבר ממדינה למדינה בעל כורחה וכתוצאה מכך את המעבר משפה אחת לשנייה ובעיקר את הפיכתה לאנאלפבית. מונח שלא ידעה מעולם, כי היא למדה לקרוא בגיל צעיר מאוד.

“אני יודעת שלעולם לא אכתוב בצרפתית כפי שהסופרים הצרפתים הילידים כותבים בה,אבל אכתוב בה כפי יכולתי, כמיטה יכולתי.”

תרגומו של ארז וולק משובח וקולח, הוא מצליח להעביר את הרעיונות והתחושות של הסופרת.

בספר משובצים ציוריו של הצייר, בעז נוי, שצוירו תוך כדי קריאת הספר. ציורים שמשאירים את הקורא פעורי פה. משיכות המכחול הנועזות שלו בצבעים כחולים, סגלגלים מתאימים לאווירת הספר. כאב איבוד שפת האם והילדות מול התחדשות וחוסר כניעה לשפה החדשה. “אני מחויבת לכתוב בצרפתית. זו התרסה. התרסה של אנאלפביתית.” כך חותמת קריסטוף את ספרה.

ממליצה מאוד על ספר שמתאר את בערת הכתיבה ואת הנחישות להשתלב במדינה זרה.

האנאלפביתית, אגוטה קריסטף

מצרפתית, ארז וולק

הוצאת תשע נשמות, 2021