הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

הסיפור היחיד – ג’וליאן בארנס

אני אוהבת את הכתיבה של בראנס. כתיבה מדויקת, חכמה וחדה.

 

אהבתי מאוד את ספריו “תחושה של סוף” , “ארתור וג’ורג'”והגעתי בציפיות גבוהות לקריאת “הסיפור היחיד”.

ספר שבתחילתו שואל הסופר את הקוראים לגבי העדפתם:

״מה הייתם מעדיפים לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות?״

בהמשך השאלה הפילוסופית הזו  מובילה למסקנה של המספר  שאין בידנו בחירה. האומנם? את התשובה לכך יספק לנו פול מספר הסיפור וברור שזה יהיה הפוך על הפוך.

זה סיפור על זיכרונות ומשמעותם. על משמעות האהבה הראשונה ולאן היא לוקחת את האוהבים.

״ אני מקוה שהבנתם שאני מספר לכם הכל מהזכרון״

״ הזכרון ממין ומנפה על פי צרכיו של  הזוכר״

שם הספר “הסיפור היחיד”  הוא אירוני. השאלה הרטורית המתבקשת היא האם יש סיפור יחיד? האם סיפורו של הגיבור הוא הסיפור האחד והיחיד? האם מרחק הזמן משפיע על הזיכרונות שלנו? או שמא עלינו לקבל את הסיפור כסיפור יחיד בלי תהיות ושאלות.

פול בן ה19 מגיע לחופשה בת שלושה חודשים מלימודיו. בעצת אימו על מנת להפיג את השיעמום הוא נרשם למועדון הטניס. בת זוגו למשחקים היא סוזן, אשה המתקרבת לשנות החמישים של חייה. היא אמא לבנות בוגרות שגילן גדול יותר מגילו של פול.

מבלי להתכוון הוא מתאהב בסוזן והרומן ביניהם מתפתח למערכת יחסים שנמשכת שנים רבות. יש בו עליות ומורדות, נקודות המבט משתנות. רומן שמתחיל כסיפור אהבה וממשיך כטרגדיה ובעיקר הרס.

את סיפורו מספר פול בקולות שונים, החלק הראשון מסופר כולו בגוף ראשון ומתאר את פול בן ה19 והתאהבותו בסוזן. זו נקודת מבט של אדם צעיר שמעריץ את אהובתו, את הידע הרב שלה למרות שלא למדה, את השנינות, את המיניות העדינה שלה. בהמשך עובר המספר לגוף שלישי וגוף שני. המעברים בגופים השונים יוצרים תחושה של תיחכום. לפעמים הרגשתי כאילו הגיבור מוציא עצמו מעצמו על מנת לבחון את האירועים ואת התנהגותו במהלכי חיו.

החלק השני עובר המספר לגוף שני, כאן פול בוגר יותר, ומערכת היחסים עם סוזן משתנה והופכת למעיקה. נדמה כאילו הגיבור עצמו אינו יכול לספר את סיפורו והוא מעניק את קול הדיבור למספר יודע כל. במצבים מסוימים כאשר הוא פונה אל הגיבור ואלינו בלשון “אתה” הוא יוצר הרחקה מעצמו ואפילו נותן תחושה של תוכחה.

עד כאן תחשבו, נו, טוב, כבר קראנו רומנים על צעירים מתבגרים המתאהבים בנשים מבוגרות. גם אני הרמתי גבה ותהיתי מה מיוחד כאן, ובכל זאת המשכתי לקרוא על האהבה של סוזן ופול. אהבה הרסנית וכואבת. אהבה פתלתלה ומעיקה.

לאט לאט נוספים פרטים על סוזן ועל מערכת היחסים ביניהם. פול מספר את סיפורו שלו וגם את סיפורה העצוב של סוזן שלמעשה הופך את חייו לעצובים.

כמעט תמיד איני מעבירה ביקורת על הדמויות, איני מציעה להן מה לעשות, להפך,  אני משתדלת לקבל את המידע שנותן לי הסופר ובעזרתו מנסה להבין את הגיבור.

לצערי, “הסיפור היחיד” לא הצליח לשכנע אותי במניעיו של פול להישאר ולהיצמד לסוזן. כקורא שאלתי. מה לעזאזל עושה בחור צעיר שכל החיים לפניו עם אשה מבוגרת בתחילת שנות החמישים?  אני יודעת שאסור לי לשאול. כי זו עובדה נתונה  בפניי. ובכל זאת הפעם תהיתי, למה הוא נשאר?  אולי הנאמנות שלו,אולי המסירות, אולי האובססיביות שבו או אולי התשוקה לעזור?

הסיפור שפול מספר הוא רטרוספקטיבי. במהלך הסיפור העצמי שלו לנו ולעצמו פול  חוקר את מהלכיו, מחפש הסבר מדוע נשאר עם סוזן. יש תשובות והבנה להתנהגותו. אותי זה לא כל כך שכנע. מצטערת פול, אומנם אתה טורח העלות שאלות והשערות, מנסה להסביר ולתרץ, שיש עדיין הרבה שעות טובות וימים טובים שבהם השמחה מילאה את הבית.

״ לא היתה לי הגדרה חדשה של אהבה. לא ממש חשבתי לעומק מהי אהבה, פשוט נכנעתי לאהבה ראשונה על כל הבטיה.״

כמו שציינתי, הכתיבה של בארנס משובחת, הוא מצליח להגיע לרגשות העדינים ביותר של גיבוריו. העצב ההרסני של סוזן מרגש את הקורא. הנאמנות והמסירות של פול נוגעות ללב. יחד עם זאת לא יכולתי להבינו.

ואם נחזור לפתיחה, מה עדיף לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? התשובה היא בידי הגיבור ובידי הקורא.

“הסיפור היחיד” הוא ספר על זיכרונות וכיצד אנו רואים אותם במרחק של זמן. ספר על אהבה ראשונה, נאמנות, ומסירות.

ממליצה בהסתייגות קלה.

הסיפור היחיד, ג’וליאן בארנס

מאנגלית, מיכל אלפון

הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 2021

 

אי אפשר שלא להיזכר בשיר מיסס רובינסון של סימון וגרפונקל מתוך הסרט “הבוגר”.

 

 

תגובות בפייסבוק