הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
שחפים בסופה – אינר קאורסון
יש משהו קסום בספרות האיסלנדית, עולם ערפילי מסקרן. הכתיבה האיסלנדית מאופקת ועצורה רווויות מיסתורין. כזוהי הנובלה “שחפים בסופה” של אינר קאורסון.
ספר עוצר נשימה. ספר של כפור ואומץ. ספר של התמודדות האדם מול הטבע.
שחפים בסופה היא נובלה קטנה ומצומצמת בעלת עוצמה.
שלושים ושניים אנשי ספינת “השחף” נקלעים לסופה אימתנית. הגלים שנשברים על הסיפון הופכים במהירות לקרח המאיים להטביע את הספינה. בידיים קפואות הם מנסים לשבור את הקרח, אך ללא הצלחה.
כמה ימים קודם לכן יצאה הספינה מהנמל במטרה להפליג לשדות הדיג על מנת לדוג דגים. תיאור עזיבת “השחף” את הרציף הוא כמו תיאור של חגיגה הטובלת בים של אורות, אלא שהחגיגה והשמחה נעלמו כאשר נקלעו לסופה. זה היה בשישה לפברואר, מזג האוויר היה רגוע וכך גם הים. הם תכננו לשוב לביתם, אלא שלמחרת פרצה הסופה.
רב החובל הבין שהם במצוקה, סערה שכזו נמשכת חצי יממה ואילו כעת עברו כבר עשרים שעות. ספינות ששהו בקרבתם ואותתו למצוקה נדמו. למרות שבימים רגילים רב החובל שתוי, ברגעים אלו התגלה כמיומן. היחיד שלקח פיקוד וידע מה לעשות. הוא הגיבור האמיתי ובעל התושייה.
השעות הבאות הן שעות משמעותיות עבור הצוות והספינה. אנשי הספינה עמלו מסביב לשעון, הם נחו רק שעתיים.
זהו סיפורה של הספינה “השחף” וסיפורו של לאורוס אחד מאנשי צוות הספינה. לאורוס, נקרא כשם הספינה שעליה הוא נמצא. ללאורוס, צעיר הספנים, זו ההפלגה השנייה בחייו. הוא נרגש לראות את אנשי הצוות המיומנים, מביט בהערצה ביכולם לאחוז בהגה, להתיר חבלים וכולו חושק להיות הטוב ביותר. במהלך הסופה הוא מבין שעליו להיצמד לרב המלחים על מנת לשרוד.
את סיפורה של כַּמֶּרֶת “השחף” מספר אחד מאנשי הצוות, זהותו מתבררת רק בסיום הקריאה. הסיפור נע בין מספר יודע כל שמתאר את האירועים דרך עיני הספנים לבין תיאור אישי של אחד מאנשי הצוות שאנו איננו יודעים מיהו. זהותו כפי שציינתי מתבררת בסיום.
נובלה מהפנטת ביופיה ובתיאורי הטבע שבה. “היא התערסלה מעלה ומטה בינות לגלים אך פחות ממה שניתן היה לצפות לפי מצב הים והרוח, ”
עוצמת הטבע מול אזלת ידו של האדם. בכתיבה מדויקת ומוחשית מצליח אינר קאורסון להעביר לקורא את איתני הטבע האימתנים. את החרדה מפני הגלים ששוטפים את הספינה ומאימים להטביעה. לי היתה תחושה כאילו אני נמצאת יחד עם הספנים, מרגישה בגלי הכפור השוטפים, מריחה את האוכל המתבשל ועוברת מתא לתא. עומדת על הסיפון ומביטה בשחור הקפוא שמסביב ותוהה אם זה יום או לילה.
לא רק את הטבע החיצוני מתאר אינר קאורסון ,אלא גם את טבעו של האדם ויכולתו לעמוד בתנאים קשים. הספנים שבימי דיג רגילים עסוקים בהפגת השעמום, הופכים במצב זה לגוף אחד מאוחד. כולם דואגים אחד לשני ובעיקר מאוחדים ברצונם לשוב הביתה, לחוף.
התיאורים המדויקים והציוריים ממחישים לקורא את הפחד מפני הכפור והגלים, מה שגורם למתח ותהיות, האם תגיע הכַּמֶרֶת אל הנמל שממנו יצאה. למרות הצימצום במילים, האיפוק ברגשות מצליח הסופר להעביר את הרגשות ולתת לקורא תחושת של המציאות.
ספר מצומצם ומדויק, הייתי בטוחה שאקרא אותו במהירות והופתעתי לגלות שהתמקדתי בכל משפט, התענגתי על השפה וציורי הלשון, דמיינתי את הספינה ומלחיה נאבקים בטבע. בכל תיאור של טיפת קרח הלב קפא לי, החרדות נהפכו לגלידי קרח.
את הספר תרגם מאיסלנדית משה ארלנדור אוקון. תרגום משובח ונפלא. השפה הציורית הופכת את הקריאה לפיוטית. התרגום המדויק ושימוש במשלבי לשון גבוהים ואחידים מעניקים לנובלה את יופיה.
בפתיחת הספר, בהערת המתרגם מסביר משה ארלנדור אוקון את הבחירה במילים מסוימות. הערה שהעלתה חיוך על פניי, “הלשון העברית אינה שפת ימאים: מה לנו ‘לַזְבֶּזֶת’, ‘דָּוִיתוֹת’ או ‘מְגֻלָּה’? לכל היותר מוכרת לנו ספינת המדבר. ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם.”
משה ארלנדור חי באיסלנד שנים רבות ודובר את השפה. הוא גם קונכולוג (חוקר רכיכות וקונכיותיהן). בשיחה איתו הוא סיפר לי שעבד על כַּמֶּרֶת, לא כמו זו שבנובלה. הכַּמֶּרֶת שבנובלה הוצאה משימוש בשנות השבעים. בַּכַּמֶרֶת שבה משתמשים כיום גרירת המכמורות היא מאחור וכן יש לה ציוד ניווט לוויני משוכלל. הוא שהה על הכַּמֶּרֶת בתוקף עיסוקו כקונכולוג. כך יכול היה להשיג קונכיות מים עמוקים שאין במים רדודים.
בתמונה המצולמת אתם יכולים לראותו על הכַּמֶרֶת. בטוחה שתזהו אותו, הוא השונה מאנשי הצוות. התמונה צולמה בבוקר חשוך וקפוא בחודש דצמבר.
