הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
ערב אחד במועדון – כריסטיאן גאיי
נובלה מינימליסטית שממשיכה להתנגן במוחי.
הבית שלנו הוא בית מוסיקלי, ילדי מנגנים, בני הוא נגן פסנתר מוכשר ואף מלחין (אינו עוסק בתחום). הבית תמיד אפוף צלילים. הנובלה השאירה בי צלילים רבים, צלילי מחשבות, צלילי השירים שמופיעים בה ובעיקר תהיות על משמעות האומנות בחייו של יוצר.
סימון נרדיס היה בעברו נגן ג’אז מפורסם ומוכשר. הוא אפילו השפיע על נגנים צעירים שחיקו את סגננו המיוחד. יום אחד עזב את עולם המוסיקה, את הנגינה, השתייה, הסמים, הנשים, כי היו תערובת קטלנית עבורו והחליט לחיות חיים רגילים. “ג’אז לא בדיוק מעודד אנשים להתנהג יפה.” כבר עשר שנים הוא מומחה למערכות חימום, תפקידו לדאוג לחימום מחסנים, בתי מלאכה, לא חימום על הבמה. כיום הוא שומע רק מוסיקה קלאסית. לדבריו הוא ערק מעולמו הקודם.
ערב אחד, ערב שבו היה עליו למהר לשוב לביתו כיוון שהוא ואשתו מתכננים לנסוע לכמה ימים, הוא התעכב לתת עזרה למהנדס. המהנדס רוצה לגמול לו על כך ומבקש ממנו להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון.
וזהו אותו ערב אחד במועדון שיהפוך עליו את כל חיו וחיי הסובבים אותו. בכניסה למועדון הוא שומע את צלילי מוסיקת הג’אז המוכרת לו, אפילו הפסנתרן מגנן בסגננו.
את המשכו של הערב הגורלי לא אספר, אתם ודאי מניחים לאן הערב יתגלגל, אבל יש גם הפתעה ושינויים בעלילה המחשבתית של הקורא.
את סיפורו של סימון מספר חברו הטוב של סימון ושל סוזן אשתו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות ויודע מה עליו לומר להן, ומה לייעץ. החבר המספר רצה להיות סופר, אך הפך לצייר והנה עכשיו ניצבת בפניו הזדמנות לספר סיפור מוסיקלי, את סיפורו של סימון וסוזן.
הנובלה הקטנה הזו בת 95 עמודים אינה קלה לקריאה. סגנון הכתיבה המיוחד שבה הוא סגנון המזכיר את מוסיקת הג’אז. יש תחושה של קפיצה בין הדמויות והסיפור, אבל הקטעים משולבים זה בזה בדיוק כמו קטע ג’אז. יש בה ריבוי סגנונות כתיבה, אך היא הרמונית. כמו שבהאזנה למוסיקת הג’אז צריך לעקוב אחר הצלילים, להקשיב ולהיכנס לתוך התווים, אחרת השומע עלול לאבד את המנגינה ולחוש קקופוניה באוזניו, כך הקריאה בספר, צריך לעקוב אחר תווי האותיות , אחר הדמויות ודקויות הפעולות שלהן.
וידוי, אני אישית איני אוהבת להאזין למוסיקת ג’אז ובכל זאת נשבתי ביופייה של הנובלה המיוחדת. הסופר הצליח להאיר את עולמו הפנימי של האומן. תחושותיו של סימון לגבי מהותו והאומנות שבו אמינות. סימון שחי כבר שנים ללא המוסיקה ההרסנית עומד שוב מול הפסנתר ומבין שלמעשה חייו לא היו חיים. והוא היה כמעט כמו חי מת. התשוקה לגעת בקלידים שעלולה להרוס אותו בוערת בו. הוא כמו נרקומנים או אלכוהוליסטים. לוח הזמנים של הרכבות אינו מעניין אותו, הלוח והרכבות הופכות לסמל לחייו.
מה יקרה לו לאחר אותו ערב במועדון, כמה רכבות לביתו הוא יפספס ? על כך בנובלה.
“ערב אחד במועדון” הוא ספר בעל אווירה. ברגע שקולטים את סגנון הכתיבה המיוחד שבו אי אפשר לעצור. בניגוד לסימון שפיספס מספר רכבות לביתו הקורא יגיע עד לתחנה הסופית שבה מחכה לו הפתעה.
“הנובלה הזו קטנה עלייך, בשעתיים את בולעת אותה.” כך אמרה לי חברה שהשאילה לי את הספר לקריאה.
צדקה החברה. סיימתי במהירות ועדיין היא בתוכי. איני מפסיקה לחשוב על סימון ואותו ערב אחד גורלי. שאלות רבות מעלה הנובלה, מהי האומנות ומשמעותה עבור האומן, מהו המחיר שעל האומן לשלם, האם ניתן לברוח מהאומנות אפילו שיודעים את המחיר שמשלמים עבורה.