הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים

מתופף אחר – ויליאם מלווין קלי

Spread the love

ספר מיוחד ועוצמתי. הקריאה בו משולה לדרך ארוכה ומייגעת שבה כל צעד הוא משמעותי להבנת הצעד האחרון.

“מתופף אחר” הוא ספר שבו הקורא מתקדם אט אט בעלילה מעט איטית אל השיא שבסיום, ואז בסיום מסע הקריאה הבטן מתקפלת והקורא נותר ללא מילים עם רגשות אשמה קשים.

״ אני לא צריך שמישהו יגיד לי שאני יכול לקחת את החירות, אני יכול לקחת אותה בעצמי אני לא צריך מנהיג.״

יום אחד ביוני 1957 בסאטן, עיירה לא מציאותית בדרום ארה”ב קמו ועזבו התושבים השחורים את העיירה. הם לא השאירו אור בבתים להרתיע פורצים, השאירו דלתות  לא נעולות, השאירו כל חפץ בבתים. תושבי העיירה הלבנים צפו בהם המומים, לא מבינים כיצד נפל דבר.

הסיבה לעזיבה ההמונית היתה טאקר קליבן, איש שחור קטן וצנום, שקט, חרוץ שבעזרת משכורת עבודות הצליח לרכוש חלקת אדמה מוילסון, מעבידו.

יום קודם לעזיבת השחורים, מגיעה משאית מלח לביתו של טאקר, טאקר מפזר את המלח על אדמתו, יורה בשתי החיות העלובות שלו, מעלה אש בביתו ובשדה ועוזב עם בתרה אשתו ובנו את העיירה לעולמים.

מעשה זה גורם לכל התושבים השחורים לקום וללכת אחריו.

והלבנים? נותרים הלומים, יושבים בינם לבין עצמם, צופים בשחורים העוזבים ומנסים לבדוק מה הסיבה למעשה. מכאן מתחילה העלילה ללכת בצעדים ענקיים אל העבר. הסיפור מתחיל כמו סיפור אגדה בדיוני. לפני שנים הגיעה אונית עבדים, דוויט וילסון מגיע לנמל, לא כדי לראות את הספינה או את העבדים, הוא בא על מנת לקחת את שעון האורלוגין שהגיע אליו. באותה ספינה נכלא איש שחור ענק אימתני שהשתולל. וילסון קונה אותו כולל התינוק שבזרועותיו.

תושבי העיירה סבורים שטאקר קליבן הוא נצר לאותו עבד, זו הסיבה להתנהגותו.

יחודו של הספר ובכך עוצמתו היא בחירת נקודת המבט הסיפורית. ויליאם מלווין קליי סופר כהה עור כתב את ספרו בגיל עשרים ושלוש. נקודת המבט של הספר היא דרך עיניהם של תושבי העיירה הלבנים ובעיקר דרך עיניהם של בני משפחת וילסון, צאצאיהם של אותו דוויט וילסון. כל אחד מספר את מה שידוע לו על אותם הימים של לפני עזיבת השחורים. הסיפור אינו סיפור רשומון, זהו סיפור עם מטרה אחת, להבין מה הניע את טאקר לעשות את מה שעשה. את סיפורה של העיירה מספרים דיואי וילסון שמחפש בזיכרונו את אותו היום שעליו דיבר טאקר, דימפרה וילסון אחותו שנזכרת בבתרה אשתו של טאקר שהיתה נאורה   ופעילה חברתית באירגון לאומי למען השחורים. דימפרה נזכרת ביום שבו בתרה הגיע לביתם.  בקשר המיוחד שנוצר בינהן. בתרה לימדה אותה על החיים ובעיקר למצוא את המשהו בתוכה שיאפשר לה להתמודד.

 גם אב המשפחה חוזר לאחור ליומן שכתב  עשרים שנה קודם לכן.  ביומן הוא מעלה מחשבות על חוסר שוויון ואומללות, על התמוטטות הבורסה, על כך שפגש בשחור, ברנרד ברדשו, שמופיע בימים אלו בעיירה.

בעיירה המנומנמת והשלווה, עיירה שבה מתיחסים אל השחורים בנימוס, הארי מלמד את בנו מיסטר לילנד לפנות בכבוד ובאדיבות אל השחור, מתקבלת העזיבה בתחילה בשלווה ובהפתעה. לאחר שהתגברו על ההלם הם מחפשים קורבן להאשים אותו ולהוציא עליו את תיסכוליהם.

והם מוצאים !

כל המילים, כל המשפטים ואפילו כל הנקודות בסיומם מובילים לפרק האחרון. פרק שמעמיד מראה נוקבת אל מול הלבנים, כל עוד הם חיים עם השחורים והשחורים עובדים למענם הכל טוב, אך מה קורה כשהם מגלים שאין יותר שחורים בעיירה והם יצטרכו לעבוד הרבה וקשה בהרבה אדמות?

 ואז דיואי וילסון  מגלה ומבין על בשרו ובעצמו. ״שעכשיו הוא יודע ויכול להבין למה השחורים עזבו בלי לחכות ובלי שום צורך להיעזר באירגונים ובלי להזדקק לשום הנהגה״ הגילו הזה כואב ותאמינו לי, אני בכיתי בכאב בסיום הקריאה.

ספר ביכורים יחודי שפורסם בשנת 1962 ולצערי יש בו רלוונטיות לימנו. סיפור מצומצם ועוצמתי שמעלה בכאב מחדש את בעיית הגזענות, חוסר השוויון והאפליה לשחורים.

“אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו יתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר.”

ספר מומלץ, קול התוף ילווה אתכם הרבה אחרי קריאתו.

מתופף אחר, ויליאם מלווין קלי.

מאנגלית, רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא, 2021

תגובות בפייסבוק